הגב כואב. עוד שתיים שלוש קדיחות וזה נגמר. ״בוא ננסה להתרכז בזה ולעוף הביתה״, הוא ממלמל לעצמו בעוד המקדחה הכבדה רוטטת בזרועותיו. אני בוהה במלבן בגודל חמישה עשר על עשרים וחמישה סנטימטרים. הוא מקובע לקיר שמתחת לבר. ממרכז המלבן יוצא מוט קצר, מותקן באלכסון כלפי מעלה. אותו דבר מהמלבן הסמוך. ביניהם תלוי מוט באורך מטר וחצי, מושחל לתוך שתי טבעות. עכשיו הכול שקט פה, אבל בעוד כמה שעות יגיעו אנשים לשבת על הבר והם יניחו את רגליהם על המוט הארוך, התלוי בין שני המוטות הקצרים, שנקדחו במרכז המלבנים. אלו שהובילו את מחשבותיי לאיש שהתקין אותם, כשנאלץ להתכופף למרות הגב הדואב.

האיש הזה שחלק מליבו נותר בחזי ואני עדיין מדמיינת לעתים את מחשבותיו ובונה בראשי סצינות מחייו, כמתבוננת מהצד. אף פעם לא אדע איזה חלק מהן, באמת קרה. כשסוף סוף נגמרה ההתקנה, הוא הכניס את ארגז הכלים למכונית וחזר הביתה, עצוב. הוא לא ניסה לנתח את הרגש וגם לא רצה להתקע איתו. הוא חיפש משהו להתעסק בו שישכיח את הכאב, בלי להחליט אם דחוף יותר לטשטש את זה שבגב או דווקא את ההתכווצות בלב.

עברה קצת יותר משנה מאז שאלכס הלכה. היא לא הסכימה שיקראו לה אלכס. ״מה הבעיה לומר אלכסנדרה?״ הטיחה במי שניסה לקצר ובאותה הזדמנות להפגין כלפיה קצת חיבה. ״גברת קיפודה״, הוא קרא לה בפניה ובלב התעקש על אלכס ולפעמים אפילו על סשה, כפי שידע שקרובי משפחתה קוראים לה. הם נפגשו לפני שנתיים, בתאונת דרכים. הדעות חלוקות בדבר האשמה. הוא טוען שהיא חתכה לנתיב שלו וגם בוחן התנועה קבע בפירוש שזה באמת מה שקרה. אלכס התעקשה שהיא אותתה ועברה נתיב בזהירות רבה, כשהוא חלם והאיץ לתוך המכונית שלה. בכל מקרה, שתי המכוניות עברו למגרש הגרוטאות, בעזרת גרר, אחרי שמאות אנשים בכביש מספר 1, צקצקו בלשונם למראה החורבן, מוצאים סיפוק מסוים במראה המחריד, כפיצוי על עמידה מורטת עצבים בפקק שנוצר. בזמן הזה הוא ואלכס כבר נפגשו בחדר המיון של איכילוב.

אולי המילה נפגשו לא מתארת באופן מדויק את מה שקרה. ״כל דבר מואר אצלך בפנס של רומנטיקה״, נהגה לנזוף בו בתחילה בחיבה ואחר כך במרירות. כאילו המילה החליפה משמעות. מצירוף הברות שנשמע לה מעגל פינות ברוך, הוא הפך להיות הדבר הזה שמטשטש את האמת ומשאיר אותה להתמודד ממש לבד, עם כל בעיה.

רוב הנזקים טופלו במחלקת אורטופדיה. כל אחד מהם שבר איברים אחרים. הוא לא הצליח לוותר על המחשבה המטופשת מה היה קורה לו יכלו להשאיל זה לזו את האיברים שלא נפגעו וליצור אדם אחד בריא. כשסיפר לה פעם שכך חשב, ענתה לו את המובן מאליו: ״ומה עם מי שקיבל את כל האיברים המקולקלים?״ הוא חייך. שוב נפל בפח בין הרצון שלו לראות את הטוב למשיכה שלה לרע.

הם אושפזו אחרי שלל ניתוחים בחדרים שונים במחלקה. כשהוא הצליח לעמוד על רגליו, ביקש להגיע אליה. למרות הזיכרון החד על המכונית שחתכה אותו, בלי שיהיה לו שום סיכוי לחמוק ממנה, הוא נותר עם תמונת האישה היפה שהועלתה לאמבולנס שדהר לפני האמבולנס שלו. הכעס כבר עבר, נותר רק סוג של סקרנות ואיזה רצון מוזר לנסות להבין מה קרה שם, למרות שהתשובה ההגיונית הייתה ״סתם רגע של חוסר תשומת לב״.

כשהרופא אמר שהיא יכולה להשתחרר הביתה, הסתבר שאין לה איך להגיע לדלת הכניסה של הדירה. ״קומה שלישית, בלי מעלית״, היא הסבירה בחיוך מתנצל וביקשה להישאר עוד קצת במחלקה, עד שהעלייה במדרגות תהפוך למשימה אפשרית. זה היה מוזר בעיניו. באדיבות איכילוב הם גרים ביחד, גם אם בחדרים נפרדים, מאז התאונה. למה שלא ימשיכו כך בבית שלו, שהיה מוקף גינה? היא לא הצליחה למצוא סיבה טובה לסרב וכך השתחררו מבית החולים, מלווים באיחולי בריאות של צוות המחלקה. ביום הפרידה הם מילאו לוח הימורים כמה זמן השידוך המוזר הזה, בין האישה היפה והצודקת תמיד לגבר החייכן והאיטי במחשבותיו, יחזיק מעמד.אימא שלו פגשה אותה עוד כשבילו ביחד שבועות ארוכים בבית החולים, בהמתנה לעצמות השבורות שיתאחו. היא הגיעה כמעט כל יום, חרדה ואוהבת, מנסה להקל על הסבל עם אוכל ש״חייבים לאכול טרי כל יום״ וגם עם שלל אמונות טפלות. יום אחד אחרי שאלכס סיימה להתייחס למצבם של הצבים (עם בית דגושה) בגלפגוס או נושא אחר ברומו של עולם והתגלגלה לחדרה, אימא שלו סיננה לעברו: ״תגיד, זה לא מעצבן אותך שהיא תמיד כזאת חכמה?״ ״לא״, ענה בתמיהה. ״למה שזה יעצבן אותי?״ את אימא שלו זה עיצבן ועוד איך. ״כאילו, איך אני אסביר לך את זה? תמיד היא צודקת. יותר מדי צודקת. בגלל שיש לה שכל והיא יודעת מלא דברים, אי אפשר להתווכח איתה. ככה יוצא שגם אם מה שהיא אומרת מרגיש לא נכון, אין מה להגיד לה. זה כמו איזה מבוך של טיעונים שהולכים לאיבוד בתוכו״. לו זה נשמע שבעיקר אימא שלו הלכה לאיבוד בתוך הטיעון המוזר שלה, אבל הוא המשיך להקשיב בסבלנות, כמו שעשה תמיד. לאחר מכן, כשהוא סיפר לה שאלכסנדרה עוברת לגור איתו, כי אין לה איך להכנס לבית שלה, היא הפגינה יצירותיות מרשימה בהצעת פתרונות ״רק כדי לעזור לבחורה הזאת להיות בנוח בבית שלה ולא לעבור מבית חולים לבית של אדם זר״. הוא לא הרגיש זר לאלכס, אבל גם לא הרגיש צורך להסביר.

ההתחלה הייתה קצת דומה לשגרת המחלקה. כל אחד בחדר משלו, רק בלי זרים נוספים. הם המשיכו לאכול את האוכל שאימא שלו שלחה. ההורים שלה נשארו אי שם בשתי מדינות שונות ששמן מסתיים ב״סטן״. הוא לא הצליח להבין את השיחות שלה אתם והיא חשבה שאין בהן שום דבר מעניין מספיק, כדי להצדיק תקציר מתורגם לעברית.

את טיפולי הפיזיותרפיה הם קיבלו בחודשים הראשונים בבית. אחר כך הוא כבר נהג והם נסעו ביחד למכון שהיא בחרה. ההחלמה שלו הגיעה כשהיא עדיין לא יכלה לעלות במדרגות לבד. הוא כבר חזר לעבודה בחוץ, בזמן שהיא נשארה בבית והמשיכה לתקתק במרץ ולנעוץ עיניים במסך, בדיוק כפי שעשתה גם בבית החולים. את הספרים שהיא תרגמה ואת אלו שערכה, הוא אהב לקרוא במהלך העבודה שלה עליהם. עניין אותו לראות את הגירסאות השונות ולהבין למה בחרה לשנות שוב ושוב דברים שכבר כתבה.

החברים שלו חזרו לסלון ולגינה, שהייתה מקום המפגש הקבוע. היא תמהה בהתחלה על ההופעה הפתאומית של אנשים, בלי לתאם. אחר כך התרגלה ולעתים נדמה היה שזה אפילו נעים לה. הם ידעו מי היא, אבל כשהגיעו לבקר אותו בשעות הקבלה בבית החולים, היא הייתה מגלגלת את כיסא הגלגלים לחדרה, כבר כשעברו ליד דלפק הצוות הרפואי. עכשיו הייתה נשארת אתם לפעמים, כשהיא תורמת לשיחה בעיקר את הידע האינסופי שלה בכל תחום אפשרי. הוא התפעל ממנה. הם הרגישו כאילו הם מגיעים למבחן ואין ממי להעתיק.

הוא ראה כל מיני דמויות על מסך המחשב שלה, בשיחות ארוכות שהוא לא הבין מילה מתוכנן, אבל הוא מעולם לא פגש חברים שלה, למרות שהבהיר שהיא מוזמנת להזמין את מי שהיא רוצה.

יום אחד, כשנשארו רק ערן ואסף, שהעתיקו זה מזה שיעורי בית כבר מהיסודי, הוא נאלץ לתת לעצמו תשובה לשאלה מה קורה פה בעצם. ״תגיד אחי, אם אתה לא מזיין אותה, למה היא פה בכלל?״ שאל ערן. ואסף הוסיף, כאילו היה צורך להבהיר עוד משהו: ״ואם אתה כן, מה הקטע שכל אחד בחדר אחר, כמו איזה זוג זקנים?״

הוא מלמל משהו לא מחייב בתור סוג של תשובה ואמר שהוא חייב לישון קצת, כי יש בית שהוא מתחיל לשפץ מחר ועד חמש בבוקר יש מעט שעות שינה. במקום ללכת למיטה שלו, הוא דפק בעדינות על הדלת של החדר שלה. היא הייתה ערה והוא התיישב לידה ובלי לומר מילה, התחיל ללטף לה את היד. אם העיניים הן חלון לנפש, שלה היו, באותו רגע, ויטרינה מהמסד עד לטפחות. הוא לא הצליח לשאת את הסערה שהתחוללה בהן ולכן הוא רק נישק אותה על מצחה ויצא.

למחרת הוא חזר מהעבודה לבית ריק. על השולחן היה מכתב, כתוב בכתב יד של מי שלמדה לכתוב בשפה זרה. ההסבר היה ארוך ומנוסח בקפידה. השורה התחתונה הייתה שהיא מפחדת. לא  מהמגע של היד כמובן, טרחה להסביר בפירוש. המגע של הלב היה מבהיל מדי.

הוא קילל בקול רם את ערן ואסף וניסה להתקשר אליה, אבל היא לא ענתה. גם לא למחרת ובכל הימים שלאחר מכן, בהם שוב ושוב קיווה לשמוע את קולה. אחרי כמה שבועות, של כאבים בחזה שהיו חמורים יותר מכל אלו שחווה אחרי התאונה, נסע לאיכילוב להתחנן לאחות שתגלה לו את כתובתה, ונהג לשם מייד. אישה זרה פתחה את הדלת. היא יודעת שפעם גרה פה אלכסנדרה, אבל היא לא יודעת מי זאת.

״אתה מכיר אותה?״ שאלה בסקרנות. ״מעניין למה היא עזבה״, הפגינה התעניינות מעושה. ״אני לא יודע״, מלמל בעצבים. ״כנראה עדיין לא מצאה דרך לעלות לקומה השלישית, בלי מעלית״.

מלצרית צעירה הניחה חשבון על השולחן. מקיאטו כפול, ארוך, קצף שיבולת שועל, בכוס זכוכית, בלי כפית ובלי צלוחית. שנים עשר שקלים. חיטטתי לרגע בכיס, לחפש מטבעות. ניסיתי להפגין הומור עצמי, ביני לבין עצמי, כשנזכרתי ב You’re the worst kind. You think that you’re low maintenance but you’re high maintenance. אולי החיוך שהבליח בתוכי, רגע אחרי שהקלדתי את המילה האחרונה שחשבה אותך, גרם לי להרים את הראש ולקוות שהבעלים של בית הקפה תהיה בסביבה. כשהתחלת לשפץ שם, היית מספר לי עליה.

״בחיים לא ראיתי דבר כזה״, אמרת כשחזרת מיוזע מיום עבודה. ״היא הכי נחמדה והכי לא, באותו רגע ממש״. היא הייתה שם ואני גמגמתי משהו על שיפוץ שאני רוצה לעשות בבית, ושאלתי אותה בזהירות מי התקין את הבר היפה. היא שלפה מייד את שמך עם התיאור של ״איש שיפוצים עם ידי זהב״, ואני גייסתי לעזרתי את כל גיבורי הספרים המניפולטיביים, שפגשתי אי פעם, כדי לברר אם יש מישהי שזכתה בלבך.

פתאום היא התבוננה בי באמת, כאילו איזה מתג נדלק. ״אני לא חושבת שהוא בזוגיות״, אמרה ועצרה לרגע, מהססת. ״הוא היה מאוהב עד צוואר באיזה בחורה. היה לה שם חיבה מוזר״. היא ניסתה להיזכר.

״גברת קיפודה״, שיחזרה בסיפוק. ״ככה הוא קרה לה והסביר שיש לה פנים חמודות ממש. אין לי מושג מה קרה איתה, אבל אם תשאלי אותי, הוא עדיין מחכה לה״.
אחרי שתיקה של רגע שאלה בענייניות: ״את רוצה את מספר הטלפון שלו?״
״לא, תודה״, עניתי מהר מדי. ״אני צריכה לחסוך קצת לפני שאוכל לשפץ ממש״.
הסתכלתי על האופניים שקשרתי לעמוד קרוב לכניסה, כאילו הם יצור חי שמחכה ולכן מצדיק התנצלות ויציאה חפוזה. קיוויתי למצוא אותך בבית לבד.

אפריל 2021