אין טעם לכתוב עוד על המלחמה, שתימשך בלי סיבה. אין טעם לתאר את מצב החטופים, שלא יחזרו במהרה. אני יכולה לכתוב על מצוקה קולקטיבית. אני עומדת בהפגנה הזעירה בבגין. איש מתלונן על האופניים שלי, שנשענים על מחסום שהוא הניח באמצע הכביש ועליו תלה דגלים. אני לא מבינה מה מפריע לו. אישה ניגשת אליי, מניחה יד על כתפי ואומרת בחצי לחישה: ״הוא משפחה שכולה. אחיין שלו נהרג במלחמה.״ ואני עונה לה: ״גם שלי.״ 

בז׳נבה יהודים ופלסטינים נפגשים במלון, לדבר על שלום. כל אחד סופר את מתיו. יהודי ממזכרת בתיה מספר שמחבלי חמאס רצחו את הוריו. מוסלמי שגר בעזה והיה בלונדון כשפרצה המלחמה, איבד שלושים וששה בני משפחה בהפצצה אחת. יש לו אחות שנותרה בחיים ואחיינית תינוקת שהיא מתקשה להאכיל. כולנו מסכמים שבמלחמה הזאת אין מנצחים. 

מה עוד יקרה השנה?

מה שקרה גם בשנה שעברה. אותו דבר אבל לגמרי אחרת. נצא להפגין. 

מהי הפגנה? זהו מקום בו עומדים עשרות או מאות או אלפי או מאות אלפי אנשים, שזועקים בקול אחד ובקולות רבים, בלי שאיש ישמע אותם, חוץ מהם את עצמם. 

מעל מספר מסוים נאמר פשוט המון. בהתבוננות מהצד אפשר לראות אותו כמו תמונת האישה היפה שהיא גם זקנה מכוערת. או כמו Gwen, האישה שסיינפלד פגש במסיבה. היא נראתה מעולה או זוועה כשהתחלפה התאורה. 

מרחוק יש מי שיחשוב שההמון מלהיב. נדמה כאילו שם במקום ההוא, איפה שמאוד צפוף, משהו מעניין קורה. אבל אחרי שאני נדחקת והופכת בעצמי להיות חלק מהצפוף הזה, נקודה קטנה בקולקטיב המתלהם, אני מבינה שפה דווקא לא קורה כלום. יש פה רעש נוראי ודחוס ולא נעים. על הבמה יש מישהו שמדבר או מישהי ששרה או להיפך. זה לא משנה. בעצם, מה יש לחדש? ביבי איש רע. אין אופוזיציה. החטופים נמקים. החיילים גיבורים. לחרדים אכפת רק מעצמם. אנחנו נציל את המדינה ואסור להישבר. 

אני חוזרת לשוליים. פה עומדות נשים לבושות כחול לבן, עם מגפונים דורשי שלום. יש יהודים עם דגלי פלסטין, התובעים את עלבונם של אלו שלא מגיעים. חבר מתלונן. 

״למה הם פה? הם לא מבינים שהם מקלקלים?״

״מקלקלים מה?״ אני תוהה. 

״בגללם אנשים לא מגיעים. זה לא הזמן להתעסק בנושא הזה. קודם כל צריך לשמור על הדמוקרטיה/ להחזיר את החטופים/ להפיל את הממשלה.״

״ואם הם לא יהיו פה, יגיעו יותר אנשים?״

״אולי,״ הוא עונה עצבני. ״בכל מקרה, זה לא מתאים.״

״חשבתי שאנחנו בעניין של דמוקרטיה וליברליזם וזכות להביע דעה וכזה.״ אני מתעקשת סתם. 

״מה זה קשור?״

ויתרתי. זאת שיחה שתחזור בעוד כך וכך הפגנות בלי שום שינוי. 

המצרך הנפוץ ביותר בהפגנה הוא אנשים צדקנים. מחזיקים בדגל ברור. הם ורק הם יודעים מהי האמת ואיפה הצדק גר. הם גם מאוד מכילים ומבינים. הם יודעים איך להושיט יד לצד השני. לשאלה מהו הצד השני יש שלל תשובות. זה יכול להיות מנהיג מקומי בעזה או השכנה מהקומה השלישית. 

יש אומרים שה0מולנים של קפלן הולכים להפגין בתור בילוי חברתי. אז זהו שלא. אנחנו פוגשים אנשים מהמחנה שלנו (מה זה בכלל?) שאנחנו לאו דווקא מחבבים. המכנה המשותף בינינו רחוק מחיינו הפרטיים. יש בנו כעס עצום על המנהיג העליון, חוסר אמון מוחלט בכל מי שמקיף אותו, פחד מצמית מהשינויים המהירים שמפרקים את מוסדות המדינה ומחרבים כל חלקה טובה. וזהו. בשאר הדברים בחיים אנחנו כנראה לא מסכימים בינינו יותר מאשר עם אנשי הצד השני. 

יש ויהיו גם פגישות עם אנשים שהם דווקא כן חברים או לכל הפחות ידידים או מכרים אהודים. השיחות משעממות עוד יותר מהנאומים. התשובה לשאלה מה נשמע, לעולם כוללת תלונה במילים או בגלגול עיניים או גם וגם. ״אנחנו פה, מה יש לומר?״ או ״אצלי הכול בסדר, אבל המדינה…״ ויש גם ״חרא, סך הכול. ולא יהיה יותר טוב.״ גם הגירסאות הנוספות מדכדכות. לשוחח באמת אי אפשר. בין הרעש, לעמידה הלא נוחה, לציפייה שיגמר כבר ונוכל ללכת – על מה אפשר לדבר? וגם אם פעם אהבנו לחלוק מילים של תקווה מהסוג של ״ראית כמה אנשים? מטורף מה שהולך פה היום״, עברנו כבר מספיק סבבים כדי לדעת שהמטורף הזה הוא לא יציב ובשבוע הבא יגיעו פחות וגם אם יותר – בינינו, מה זה כבר משנה?

ששה חטופים נרצחו דווקא בשבת, אבל הידיעה הותרה לפרסום רק בסוף ההפגנה במוצ״ש. זאת אומרת שמחר תהיה עוד אחת גדולה.

שוב אני צועדת לכיוון השדרה שממנה נצעד לבגין. הוא בוודאי מתהפך בקברו. רבים מאוד הולכים לאותו מקום. האם זה הופך אותנו לצודקים? האם צדקנו פחות אתמול או מחר? קל יותר ללכת עם כולם. גם המנהיג העליון יודע זאת. הוא גם יודע שמחר חלק מכולם יתעייף ואחר כך עוד חלק ואז מי שישאר יהיה פחות צודק, אז עוד פחות יגיעו, כי מי רוצה להיות במחנה הטועים?

בסוף הצעדה נמצאת ההפגנה. גם היום השעמום נורא. ״קשה להביא דוברים,״ מתלוננים המארגנים. אבל כמו בחיים מחוץ להפגנה – לא חסרים אנשים, חסרים מנהיגים. 

ואנשים עולים לבמה בגלל תואר שקיבלו בעל כורחם. אימא של חטוף. אבא של חיילת שנרצחה. יש גם רמטכ״ל לשעבר כזה או אחר. הוא היה רוצה להיות שר בממשלה. אבל לא בזאת שמכהנת עכשיו. באחרת, שהוא מקווה שתעשה משהו טוב. כך הוא אומר ואולי הוא כן היה מצטרף גם לזאת שעכשיו, ומסביר למה זה צו השעה ורק מבפנים הוא יכול לשנות. אבל המנהיג העליון לא יציע לו כי כבר יש לו מספיק מלחכי פנכה שסרים למרותו. הדבר האחרון שהוא צריך זה שרים עם דעה עצמאית. 

אני עומדת והתסכול מצטבר. לעמוד במקום בלי לזוז באמת, בלי שהזמן יעבור, בלי לראות איך דווקא המשבצת שאני עומדת עליה תשנה, זה קשה. הרגליים כואבות. בישיבה על המדרכה הגב דואב. אני מנסה להתמתח. כמה אפשר לעשות תנועות משונות בפומבי? אני כבר לא צעירה וחיננית. גם בראש לא נעים. יש המון רעש. אנשים מצפצפים. הרמקולים מגבירים. סיסמאות חוזרות על עצמן במגוון כלים. וצריך בשבילן גם תופים. המתמידים יודעים לבוא עם אטמי אוזניים. הוורודות באות עם אוזניות ורודות. אבל אני חושבת כל פעם שהפעם זה יהיה לא נורא ואעמוד בשוליים, אז אני לא מביאה איתי שום אמצעי הגנה. וגם הפעם זה נורא. ואסור להתלונן כי זה למען מטרה חשובה וטובה ולחטופים בעזה באמת קשה והם לא רק סובלים אלא גם מתים. ואפילו אם למנהיג העליון לא מזיז בכלל מזה שאני שם, זה כן משנה לעינב, אימא של מתן, וזאת בפני עצמה סיבה נכונה להגיע גם מחר. 

ויש את הירידה לאיילון והמדורות. זה מצטלם היטב, אבל באוויר של תל אביב זה מרגיש בעיקר מעיק. עשן של מדורה שורף בעיניים ונדבק לשיער. התכנון העירוני לא שרטט שבילים לירידה לכביש הבינעירוני. אז בדרך לשם יש מדרון חלקלק, אבל לא מהסוג שהמדינה גולשת בו, אלא כזה שאנשים כמוני מועדים בו ומושיטים יד אחד לשני, מטפסים על בלוקים וקופצים מעל חומה. אנשים רגילים בכל הגילאים עושים מעשה מוזר וחתרני. מי חשב שיום אחד נחסום את הנתיב המהיר?

מי שלא מגיע, מי שמתנגד להפגנות, חושב שלנו זה מגניב. אז זהו שלא. צעדנו, עמדנו, ירדנו, הבערנו, עכשיו מה? לעמוד פה עם הטלפון? לשלוח תמונות? אבל למי? הרשתות מחזיקות מעגלים סגורים. אחדים קוראים את קבוצות הוואטסאפ של אחרים, אבל אסור להתווכח, אסור להגיב, אסור להעלות תמונות של הצד האחר. אין טעם לנסות לשכנע. זה לא ילך. 

ואני מסתכלת מסביב וחושבת בטיין-אן-מן ירו באנשים. אצלנו זרקו רימון הלם וגם זרנוקי מים מכאיבים ומסריחים. לא נרשם עד כה ארוע מוות של מפגינים. כן מתו מלא אחרים: אנשים שהיו בעוטף בשבעה באוקטובר ותושבים מהצפון וחיילות וחיילים. ואנשים מתים בכבישים, כי כולם עצבניים וחסרי סבלנות. ויש המון נרצחים גם בגלל פושעים וגם ממחבלים. והמשטרה עסוקה בשמירה על שלום הציבור, מפני המפגינים. 

אין צורך להרוג מפגינים. המנהיג העליון כבר יודע שהם מתעייפים. הם היו בכיכר כשרבין נרצח וגם במחאה החברתית. וכשנחקק חוק הלאום דרוזים, ערבים ויהודים עמדו ביחד וזעקו נגד העוול המיותר. זה לא עזר. אחר כך חשבנו שהענין הוא להתמיד ומינואר 23 יצאנו כל הזמן לרחובות, מלא שבתות ובאמצעי שבועות. אמרו שאנחנו בוגדים ובגללנו תהיה מלחמה ולא יהיו חיילים שיגנו על המולדת. ובאמת פרצה מלחמה שעדיין נמשכת סתם. אבל לא בגללנו, אלא בגלל שיש ממשלה רעה עם ראש ממשלה גרוע שנמצא בשלטון יותר מדי זמן, עסוק בדאגה לו ולרעייתו. ובהתחלה באמת לא היו מספיק חיילים ורבים מהם נהרגו. וגם בעז שלנו, שחסר נורא. ואז האזרחים התעשתו ראשונים ומייד גם החיילות והחיילים, ומאז הם בקרב כל הזמן. והפכנו את עזה לעיי חורבות וגם חלקים מלבנון. והרגנו את סלאח אל ערורי, מרואן עיסא, מוחמד דף, איסמעיל הנייה, פואד שוכר, חסן נסראללה, יחיא סינוואר ועוד מלא מפקדים. והם חצו קו אדום כששברו חלון בבית המנהיג העליון. ונקמנו ביותר מ 40,000 אנשים והמון ילדות וילדים. זה לא עזר להחזיר את החטופים ואפילו לא את העקורים. 

בינתיים בין הפגנה להפגנה, עומדות משפחות החטופים בשער בגין בקרייה, די לבד. יש איזה קהל נאמן של כמה מאות אנשים שלוקחים תורות כדי לעמוד איתם. אבל מזה המנהיג העליון לא מוטרד. אנחנו מעט. כשאנחנו מתרבים המשטרה שלו ערוכה. משאיות ענק מגיעות וחוסמות את הכבישים. ככה מגינים על מפגינים, הם מסבירים. באותה הזדמנות מונעים מקולם להישמע וחוץ ממי שנמצא ממש בפנים, אף אחד גם לא רואה אותם.

דיצה, אימא של אבינתן, תהיה שם גם מחר. ואנשים אומרים: ״טוב איזו ברירה יש לה? הבן שלה חטוף בעזה.״ ״ואיזה ברירה יש לנו?״ אני עונה ומתחייבת להגיע שוב ושוב ולעמוד איתה. אחרי הכול, אבינתן יכול היה להיות הבת שלי או הבן שלך.

בבקשה, בואו גם. 

אוקטובר 24

צילום: שי ישראלי