היא יצאה מהמכולת של חנה בידיים רועדות ולב פועם בחוזקה. לא הייתה זו הפעם הראשונה בה לקחה ממתק, החביאה אותו בכף ידה וחמקה החוצה בזריזות. אבל הפעם זה היה אחרת. לא מסטיק או סוכריית גומי שניתן להעלים אפילו בכף יד של ילדה בת תשע, אלא ארטיק. ארטיק לוקס אמיתי, לבן, מצופה בשוקולד חום ובתוכו מסתתרות סוכריות צבעוניות, היישר מהמקרר הכסוף, אל ידיה החומדות, הכמהות ומשם מתחת לחולצתה הכתומה, הדקה, הקצרה מדי, צמוד אל בטנה השמנמנה.

כאשר עצרה מריצתה, מתנשפת עד כלות ואוחזת בידה הפנויה במותן הכואבת, הרגישה איך הארטיק הקר שינה את צורתו והוא כעת רך, כמעט מתאים עצמו לצורת גופה. היא הביטה סביבה וחיפשה מקום מסתור בו תוכל ללקק אותו במהירות, בטרם יימס כולו בשרב הכבד. תוך שניות זיהתה מרווח בין משאית ענקית שחנתה במגרש שומם לבין הקיר שמאחוריה. המרווח היה מושלם מכל הבחינות – השמש נטתה לשקוע והמשאית הטילה צל גדול שכיסה אותו ואת צמח הבוגנויליה הצמוד אליו, שהשיר את פרחיו האדומים ויצר שטיח מזמין. היא הזדרזה להיכנס פנימה וקרסה תחתיה בעיניים נוצצות מתשוקה. ריח השרב התערבב עם ריח הדיזל והיא התמוגגה מהשילוב שהבדיל בין המרווח שלה לאוויר שבחוץ. תוך כדי קריעה זהירה של עטיפת הארטיק, היא דמיינה דלת במרווח דרכו נכנסה, נסגרת מאחוריה.

היא רצתה ללקק במהירות את הוניל הלבן והמתוק שנטף מהעטיפה, על מנת לא להחמיץ אף טיפה, אבל ראתה איך בינתיים לוחות השוקולד שעטפו את הארטיק כמעט מכל עבריו, מתחילים להיפרד ממנו ולהחליק מהר מידיי למטה. ברגשות מעורבים החלה לנעוץ את שיניה ולאכול את השוקולד ביחד עם הוניל הלבן שבפנים, למרות שהדבר כלל לא התיישב עם המסלול הברור שעברה בכל אחת מעשרות הפעמים שאכלה ארטיק לוקס בדמיונה. שם, במקום שכמעט הכל מותר, היא הוציאה את הארטיק ממקרר לבן וגדול והלכה לשבת ברוב טקס בגינה מוריקה. היא קילפה מממנו את העטיפה והתבוננה בו מספר רגעים, עד שיכלה לפרק את השוקולד ללוחות, להפריד אותם מהוניל ולהניח אותם בצד, ממתינים בסבלנות לתורם. אז ליקקה ביסודיות את הארטיק העירום, הלבן, ורק לאחר שנותר בידיה מקל עץ מחוספס, חזרה אל השוקולד ומצצה אותו באיטיות. בסוף הייתה מלקקת מהאצבעות את הכתמים החומים ומוסיפה את מקל העץ המחוספס לקופסת מקלות הארטיקים שלה, שם קיבלו אותו בברכה כמה עשרות מקלות אחרים.

אך, למרות התקלה בסדר האכילה, הארטיק היה טעים להפליא – מתוק, רך ומתפצפץ בפה בכל פעם שנתקלה בסוכריה. היא כל-כך התענגה על הרגע, עד שהפסיקה לחשוב כיצד הגיע הארטיק לידיה.

רעש של מכונית מתקרבת. חונה. היא לא רואה אותה. צעדים מתרחקים. שקט.

היא סקרה את החלל בו ישבה, כבעלת בית הבוחנת את רכושה ושוקלת כיצד לשפר את תנאי המגורים. מאחוריה קיר האבן, מצד ימין השיחים, מולה אחורי המשאית ומשמאלה הכניסה לבית. עכשיו, כשיש לה בית משלה, הכל יסתדר, הרהרה. היא קלטה בזווית העין ארגז קרטון גדול, ששימש בוודאי לאחסון הטלוויזיה של משפחת דרוקר. לפני כמה ימים הם קנו לעלמה, הבת שלהם שלומדת אתה, את הטלוויזיה הזו כמתנת יום הולדת, כך שהיא תוכל להזמין חברות לצפות בתוכניות בחדר, עם דלת סגורה, שלא תפריע לגב’ דרוקר. “אמא שלי מאוד עייפה”, נהגה עלמה להסביר, “בעיקר כשאני חוזרת מבית הספר”. בשעות הללו מותר לעלמה לעשות כל מה שהיא רוצה, כל זמן שזה יקרה בחדר שלה ולא תפריע לאמא לנוח. עכשיו היא יכולה גם לראות טלוויזיה.

את הארגז של הטלווזיה החדשה, זרק מר דרוקר למטה והרוח השרבית העיפה אותו עד למגרש החניה השומם, שם הוא המתין למלא את ייעודו האמיתי – דלת לבית שלה.

ברגע שתסיים לאכול את הארטיק היא תרוץ להביא אותו ותתקין את הדלת בזריזות. מהמקום בו היא יושבת היא די משוכנעת שהגודל יתאים בדיוק והיא גם יודעת מה צריך לעשות על מנת שהיא תיפתח ותיסגר בקלות. היא בחנה פעם את הדלת בכניסה לבית וגילתה בצד שני גלילים שהסתובבו זה כנגד זה, בחריקה, בכל פעם שהדלת נפתחה או נסגרה. אבל, עד שסיימה לתכנן כיצד תהפוך ענף שהיה זרוק באמצע השטיח שלה לשני גלילים שישמשו צירים לדלת, הבליח בראשה רעיון מבריק עוד יותר. היא הביטה הצידה וגילתה לשמחתה שניתן להשתחל בין ענפי הבוגנוויליה החוצה מהבית שלה. “אז בעצם,” חשבה בקול, “לא חסרה לי דלת, אלא קיר רביעי שיוכל להיות גם ארון.” השטיח האדום היה רך ונוח, על אף המגע הישיר של הפרחים עם רגליה החשופות, ותחושה של שלמות מתקרבת החלה להציף אותה: היא אוכלת ארטיק לוקס אמיתי בבית שלה ועוד מעט יהיה בו קיר, שהוא אפילו ארון. כל שנותר הוא למצוא את האוצרות שתוכל לאחסן בו. היא תוכל בוודאי להחביא בו משחקים שתכין לגור החתולים שתמצא. 

היא תראה אותו, קטן, מיילל ומחפש בית חם. הוא יראה אותה ויצעד לקראתה על ארבעת רגליו הקטנות והרועדות. הוא ידע שהמסע ישתלם, כי יביט בעיניה והן יובילו אותו היישר לידיה. היא תקרא לו קיטי. בשיעור אנגלית לימדה קארי את הכיתה שקיטי זה חתלתול קטן והחתול שלה הרי קטן. יש מילה נפרדת באנגלית לחתול קטן מאוד, תהתה?

הלוואי שיכלה להראות לקארי את הבית החדש שלה, עם דלת הסתרים שבשיח הבוגנוויליה, עם השטיח האדום והרך, עם הארון שהוא גם קיר ועם קיטי, שצעד לקראתה תוך כדי שהוא מביט בעיניה. היא ידעה שקארי תחשוב שהבית מושלם. 

בתחילת השנה, בסוף שיעור אנגלית, דנה צחקה עליה בגלל שהיא הריחה את הפיפי שברח לה לתחתונים. קארי ניגשה אליה בצעדים שקטים והבעה החלטית על פניה. דנה נעלמה באחת. קארי חיבקה אותה בלי מילים, הוציאה מתיקה בקבוקון קטן מלא בנוזל זהוב וכשהתיזה עליה, התמלא האוויר בניחוח נעים. היא ליוותה אותה לשירותים כשהיא מחזיקה בידה הקטנה, ליטפה את תלתליה השחורים כפחם, נישקה אותה על מצחה ואמרה: “צאי לחצר אודליה, מתוקה, יש עוד כמה דקות עד סוף ההפסקה”. היה ברור שקארי תבין.

זהו, שכבות אחרונות של וניל שאפשר ללקק ממקל העץ. היא קראה את כל המילים שכתובות על העטיפה הדביקה, לרבות הרכיבים מהם הכינו את הארטיק וההכשר הרבני לו זכה, כשהיא מנסה להגות חלק מהן שוב ושוב, כל פעם עם ניקוד שונה. אבקת חֵלֶב או אבקת חָלַב? היא שמעה את אחותה מכינה שיעורים בתנ”ך ומדברת על חֵלֶב של קורבנות. היא לא הבינה איך זה קשור לשוקולד. מצד שני, מה פתאום הופכים חָלַב לאבקה? היא גלגלה בראשה את המילים ארטיק לוקס ואז, מחייכת כאילו היא מול קהל, הגתה אותן בקולות שונים שוב ושוב עד שהפכו למילה אחת מצחיקה. כשהייתה מרוצה מהתנגנותן על לשונה, נשענה על הקיר כשהיא מביטה באצבעות הדביקות ובדקה כמה פעמים אפשר לגעת בעטיפת הארטיק עם אותה אצבע, עד שלא מרגישים את הדביקיות יותר. היא הסירה את משקפיה, עצמה את העיניים וכשחיוך על פניה, ניסתה לנחש האם היא נוגעת במקום שנגעה בו בעבר – אז הדביקות של האצבעות מתערבבת עם זו שעל העטיפה – או שהן נוגעות בעטיפה נקייה. בין אדי הדיזל החמימים, בין בדיקה לבדיקה, נרדמה.

בדירה קטנה, לא הרחק ממגרש החנייה, נמנם גבר כבן 30 על הספה המהוהה, כשצלצול הטלפון הקפיץ אותו ממקומו. הוא קם תוך שהוא ממלמל בעצבים “מה עכשיו? רק לפני שעה נכנסתי הביתה!”. זו הייתה גלית מהמשרד. בקול מתנצל ביקשה ממנו לצאת להובלת ערב קצרה. “העמסה עם מלגזה חשמלית,” אמרה, “רבע שעה ואתה בדרך.” שתיקה. “תקבל תוספת חמישים אחוז על שעות נוספות”, הוסיפה במהירות.

פשוט לא היה לו כוח להתווכח, בטח לא עם גלית, שמחייכת אליו בחום בכל פעם שהוא עוצר לקפה במשרד. הוא רכס את מכנסיו, תוך שהוא סורק בעיניו את החדר למצוא את מפתחות המשאית ויצא החוצה. הוא חצה את הכביש והחל לצעוד למגרש החניה השומם בצעדים לאים. כשטיפס למושב הנהג תהה “מי האידיוט שבחר לחנות צמוד אליי, כשכל המגרש ריק?״ הוא העביר לרוורס, נסע לאחור עד שהרגיש נגיעה קטנה בקיר, סובב את כל ההגה שמאלה והעביר לראשון.

נובמבר 2006