מה שמעניין בעיניי, זאת הנחרצות. האופן החד משמעי, המוחלט והבלתי הפיך שבו אני משתמשת כדי לתאר את המציאות. ואחת לי אם המציאות מוארת או קודרת.

את קיצור תולדות הדיכאון התחלתי לכתוב כשאני יושבת על כיסא בר ביום שישי בערב, ביפו. איש עם עיניים כבויות, חרוש קמטים, עוטה זקן אופנתי, ישב בפינה השנייה. הוא לגם מהבירה מידי פעם ובהה בחלל. רציתי לנעוץ בו מבטים, אבל המבוכה מפני השיחה שעשויה להירקם, שיתקה את שרירי הצוואר ומנעה מהראש לסוב שמאלה. בזווית העין הבחנתי במחברת שנשלפה מידי פעם. לא הצלחתי לראות אם הוא כתב בה. לפני לכתו הוא ניגש אליי לומר שלום. הושטתי את היד כדי ללחוץ את שלו, חייכתי וקיוויתי שהוא יהיה אמיץ ממני ויזמין את עצמו לשבת לידי ולספר לי על מה הוא כתב ואיזה בירה הוא מעדיף. הוא היה אמיץ כמוני והלך לדרכו. אני שקעתי קצת יותר עמוק לתוך תיאור הדיכאון. הקלדתי וניסיתי להעלות מתהום הנשייה את המחשבות שהיו לי רק לפני חודשיים שלושה. אני זוכרת שהייתי מאושרת ממש. אני יודעת שחשבתי שהכול אפשרי ובכל דרך שאצעד מרבדים של עלי כותרת ססגוניים וציפורים חינניות ונבונות יסמנו את השביל.

מה שמצער זה שלא טרחתי לכתוב בזמן אמת את התיאוריה המופלאה שהייתה לי, לפיה כל יצור חי יכול להרים את כף רגלו ולהניח אותה בקלילות על השביל שמוביל אל האושר. כשהייתי שם השביל הזה בלט לעין כל, כמו שביל האופניים הירוק ברחוב מרמורק, בואכה אבן גבירול.

אני מתקשרת לשני אנשים ששמעו את הלהט ששירת אותי כשהסברתי להם מדוע האושר יכול להיות נחלת כל מי שיבחר בו. אני יודעת שנשמעתי מאוד משכנעת. בדרך כלל אני מאוד משכנעת, כשאני גולשת לתוך הטיעון. אם לדייק, את עצמי אני מאוד משכנעת. לעיתים אני גם מאוד משכנעת את האחר. זהו שכנוע שמונע העלאת טיעון סותר, אבל באופן מפתיע, למרות הקושי לאתר סדק בחומת הטיעונים הסדורה שלי – התוצאה איננה בהכרח הנעה לשינוי. אולי זה בגלל שהחומה חלקה מדי וגבוהה מדי. קשה לטפס על אלו.

השיחות לא הובילו לנקודה הזאת בזיכרון ממנה ניתן היה לאתר את הדרך אל האושר. הן כן גרמו לי במסגרת ״שיחות עם עצמי, כשיש מישהו נוסף בחדר״, לשנן את הרשימה שנותנת הזדמנות לדרך הזאת לגלות את עצמה. לא לריב, להשתדל לא לכעוס על שטויות (שזה כמעט הכול), לאכול אוכל בריא, להתעקש על ספורט כל יום, לפגוש רק אנשים שנוכחותם גורמת לי להרים את הראש ולהקל על הלב, לא לעצור לרגע מהעשייה כדי שניתן יהיה להתבונן על היום בסיפוק, למנוע חשיפה לדברים עצובים או מטרידים ככל שאלו בתחום שמחוץ ליכולת ההשפעה שלי, להיזהר מלפגוע באחרים ולצבור מספיק שעות שינה. אחר כך צריך גם לחפש משמעות לחיים. זאת כבר משימה מסדר גודל אחר, שיש לה סיכוי טוב יותר כשהכימיה לא משובשת מדי.

אני קוראת את הרשימה, מעלה בעיני רוחי חיים שמכילים את כולה ועדיין לא מוצאת שם את הרכיב החמקמק שמייצר אושר. כל שאני רואה אלו דברים שבונים מצע שיצמצם את הסיכוי ליפול לתוך הדיכאון. הכנה לאושר.

אם אקליד את המשפט שמאיים לפרוץ מתוכי, האם אאלץ להכנע לו? האם הוא יהפוך למציאות? ואם לא אקליד אותו, האם האמת שאולי יש בו, תיעלם?

אהבה היא מרכיב הכרחי במרקחת האושר. כנראה שגם היעדר מחלות, אם לא נחשיב שפעת או יד שבורה. וכאשר המילים חרוטות על המסך, הן מגלות גם את המכנה המשותף: שליטה. ליתר דיוק, אין שליטה. אין שליטה על תאים שתוקפים תאים אחרים בגוף, מתרבים ללא הכרה או נעלמים דווקא כשיש בהם צורך. אין שליטה על הרגש והרצון של האחר לאהוב אותי. אין שליטה וגם אין הבנה מדוע זה קורה ומדוע זה נעלם. קל להגיע מכאן למסקנה שהאושר בכלל לא בידינו. אין מפתח לפשפש, שמעברו השני גר האושר. אולי אין בכלל פשפש. אולי אפשר להישאר בדיוק באותו מקום והאושר פתאום יופיע שם, כמו אלומת אור שמוצאת אותי, בלי שתהיה לי יכולת לכוון אותה אליי. זאת יכולה להיות מחשבה מדכאת, כמו מחשבות אחרות שקשורות באין שליטה. זאת יכולה להיות מחשבה מנחמת ומרגיעה, כמו מחשבות אחרות שקשורות באין שליטה. עם האפשרות השנייה, מגיעה שלווה גדולה. אין לי שליטה. זאת לא אשמתי. אחרי שעשיתי את כל ההכנות לאושר, לא נותר דבר מלבד קבלת המציאות. עם הקבלה, אולי תבוא גם הקלה. שוטי הנבואה שרים: ״אם יש כסף מזומן, אז מי צריך את הקבלה״. ואני עונה ״אני״.

עבר עוד יום. התעקשתי על ספורט כל יום ואפילו על ניסיון אמיתי לישון. TS Eliot העיר אותי, עם יום רביעי של האפר. אני מוותרת על התהיה איך החיווט במוח הוביל למקום הזה, ומאפשרת למילים להתנגן בראשי.

Because I cannot hope to turn again

Consequently I rejoice, having to construct something

Upon which to rejoice

יום רביעי של האפר. הנוצרים בתענית ואני חוזרת לעמוד הקודם ולהכנה לאושר, להתמדה שמחזיקה איזה הד שאפשר לזהות לפעמים את מקורו. לזהות, לעקוב אחריו ולנסות שוב.

אי אפשר להשפיע על העבר. האם זה משפיע על המוטיבציה לקבלה? לשינוי? גם וגם?

טי אס אליוט, יודע לדבר גם בעברית. ״מכיוון שאינני יכולה לקוות לפנות שנית.״ האם זה משפט שראוי לשנן? אולי. אולי ראוי לשנן, יחד עם ההמשך. ״מכיוון שאינני יכולה לקוות לפנות שנית, אני שמחה שעלי לבנות את הדבר שאוכל לשמוח בגללו.״

שוב ושוב המילים נאמרות ולא מאפשרות לאחרות לקחת מקום. אם כבר הן כאן, מוטב שאצעד אתן לשביל שבכותרת: ״הדרך אל האושר״. עליי לבנות את הדבר שאוכל לשמוח בגללו. כל כך פשוט? המחשבות נכנסות למסלול מעגלי. יש דברים שאני יכולה לבנות, שאוכל לשמוח בגללם. יש דברים בלתי בניים. לפחות לא על ידי. ואיך אוכל אז לשמוח? יותר ממחצית חיי חלפה. אינני יכולה לקוות לפנות שנית. אם כך, אין לי אלא להתפלל שאוכל לשכוח , את מה שביני לבין עצמי נדון בעודף, מוסבר ביתר. לו רק היה שם אל.

28.12.21, תל אביב

לא׳ עם עוד אותיות – באהבה, נטולת ועמוסת גבולות.