סבתא מרים נהגה לומר:
״אושר ואהבה זה המצאות שהאשכנזים הביאו מאירופה.
אצלנו קמים בבוקר, עובדים עד הערב והולכים לישון.”

״מה קרה?״ הוא שאל בקול שהייתה בו פעם אכפתיות גדולה, ועכשיו מתגנב אליו כבר חוסר סבלנות.

והנה אני מנסה להסביר, בחוסר סבלנות מסוג אחר. למה בכלל אני צריכה לפרט ולנמק? למה צריך לקרות משהו? בא לי לומר לו: ״מה קרה? לא קרה שום דבר היום. אז זה אומר שאני צריכה להיות שמחה? קרה משהו ועוד הרבה משהויים לפני מלא שנים וגם לפני שבוע וחודש וארבעים וששה יום. קרה שדקרו אותי, שפגעתי באחרים, שרע לי, שאני עצובה. קרה שאני לא יכולה להיות עצובה בלי הסבר קונקרטי שיצדיק, אני רוצה לצעוק. ״למה צריך לקרות משהו כדי את הרגש, וזאת כבר עוגמת נפש! מה צריך לקרות?״

״שיהיה מותר להרגיש צער, בלי להתאמץ כל כך למצוא תירוץ שיצדיק את הכאב הזה שלא מרפה מהחזה. שוב אני מוצאת את עצמי מנסה לספק הסברים. לעצמי ולו. כדי שהמועקה המצטברת לא תחוש בדידות, מצטרפת אליה תחושת אשמה. ״למה בעצם רע לך, אני לא מבינה״, מתעניינת נוזפת בי אחותי. יש לך הכול. ״נכון״, אני מודה, ״יש לי הכול״. ובלב מוסיפה ״כמעט״.

אני מנסה למנות שוב את רשימת היתרונות. היא ארוכה מנשוא. בצד השני של המאזניים, אני מניחה בזהירות רבה את הנושאים שמטרידים אותי. אני מאפשרת לכל אחד מהם להתרווח על המשטח, להתפרש בנוחות. אולי כדאי לעבות את הבעיה הזאת? אולי אפשר לחדד את הדאגה ההיא? אני משתמשת בכל מנת המשכל שאלוהים העניק לי ומוסיפה עליה את זאת שהטבע נתן. ובסוף מה? תוצאה עלובה. עדיין המאזניים נוטים באופן חד, קורסים כמעט עד הרצפה, בצד הדברים הטובים. ״די נו״, אני מלקה את עצמי. ״את רואה שאת צריכה להיות מאושרת?״ מתלונן הקול בראשי. הצדק בדבריו מקומם אותי ואני שוקעת עוד קצת למטה.

עיתון הארץ חושב שזה זמן טוב להעלות על מסך המחשב שלי ״התראת חדשות״, בדמות טור שכתב מנהל מחלקה פסיכיאטרית. ״גם כן עיתוי, מצאו להם עורכי האונליין של העיתון״, אני מתמרמרת כאילו שיש איזה השגחה עליונה פרטית, שמכוונת החלטות של אחרים מתוך מחשבה דווקא עליי. הטור עוסק ביחסים בין הורים למטפלים בבריאות הנפש. הוא דן בתחושת האחריות שיש להורים ולאדם עצמו, על רגשותיו ומצוקותיו. ״מחלת נפש היא כמו סרטן״, מבהיר הפרופסור. ואני מחפשת במילותיו פטור מאשמה, שמסרב להגיע. ״את לא חולה! לא בסרטן ולא במשהו אחר״. אני תוהה מי זה שפונה אליי עכשיו. בזה אחר זה אני ממפה את חבריי, מכריי ומוקירי זכרי. למי אפשר להצמיד את המשך השיחה ההזויה שאני בעצם מנהלת רק בין הקולות בראשי? ואם אני לא חולה, למה אני לא שמחה או, לכל הפחות, לא לא עצובה?

אני מנסה להיזכר מתי זה התחיל. אולי אם אגיע עד לשורשי הדיכאון אוכל לעקור אותם ואז, גם אם לא בבת אחת, כל העלים ינשרו ואחר כך גם הענפים ישברו בקלות ואולי אפילו הגזע? לא… אני מייד מבינה שגם ללא שום שורש את הגזע לא אוכל להעלים. הוא יהיה שם, הדבר הזה שגדל והתעבה על פני השנים, הוסיף טבעת סביב טבעת ותפס יותר ויותר נפח בנשמתי. הוא גם זה ששומר על השורשים ומקשה עליי להגיע אליהם.

עכשיו הבעיה נעוצה בכותרת. אחרי שהכרזתי שאכתוב את קיצור תולדות הדיכאון, אני לא יכולה לוותר לעצמי ולהיתקע עם ההווה. תולדות זה משהו שנולד והגיע על הלום.

רחוב הרצל 16. הפסקת רכיבה, לטובת מקיאטו של בוקר )קצף שיבולת שועל( ושאלות לחבר פסיכולוג.

בימים אחרים, בהם נאמתי בפניו את תאוריות האושר שלי, הוא נזכר בבודהיזם. כשאני טובעת בביצת הדיכאון, הוא מניח על השולחן את פרויד. Repetition compulsion, הוא אומר כאילו שאני מתלוננת על כאב גרון והוא שולף את שם החיידק שאשם במעל. אני עצובה מכדי להעמיד פנים שאני מבינה והוא מספר לי על אבי הפסיכואנליזה שטען שאנשים מתנהגים שוב ושוב את תגובתם לאירועי עבר שעיצבו את עולמם. כך הם משחזרים פגיעות בתוך מערכות יחסים ואת הרגשות השליליים הנלווים לכך.

״אז למה הם לא בוחרים משהו אחר?״ אני שואלת, מתקוממת נגד הדטרמניזם.
הוא מנסה להרגיע אותי. ״יש משאלה שהסביבה לא תשחזר את הפגיעה. לפעמים היא מתגשמת, אבל לעתים קרובות הסביבה לא מודעת בכלל לציפייה או חלשה מכדי להציע מציאות אחרת.
אני מעלה באוב את הימים בהם הייתה לי משאלה שהסביבה לא תשחזר את הפגיעה, ואת האכזבות שהזמנתי והגיעו בהמוניהן. אני מבינה שבוחן המציאות שלי לקוי. הקול של הזיכרון הבריא מנסה לפלס את דרכו במוחי, כדי להזכיר את הטוב.

הוא מנסה לחשוב מה יעודד את רוחי ואני חושבת על כדור שלג. יש את הגירסה הצחורה ששייכת ל״קיצור תולדות האושר״ ויש את זאת שצבעה עכור. זה מתחיל עם גולה קטנה, שקונה לה שביתה בבית החזה או בגרון. אם ההשגחה העליונה התפנתה להתערב, היא יכולה לפורר אותה עוד לפני שהרקמות מסביב מחבקות אותה ומזמינות אותה להישאר. אם החיים מתנהלים במהלך הרגיל, היא תתגלגל במורד הלב והתודעה וכמו כדור שלג תגדל ותצבור תאוצה. המחשבות השליליות ישכנעו מחשבות דומות להן להצטרף, פיזור הדעת יגרור את השיכחה, שדווקא תזכור להזמין את העצב, שיעודד את המועקה להצטרף. עכשיו כבר החבורה הזאת משפיעה על ההתנהגות. בחירות לא מוצלחות יוצאת לדרך, משפטים שמוטב היה שלא יאמרו, נאמרים בהחלט, והנה המציאות התדרדרה וכדור השלג העכור כבר משתולל בעוז. אני מתבוננת בעצמי מהצד, רואה איך ממש בעוד רגע הוא יצא מגבולות הגוף ויתחיל לעטוף אותו במעטפת חונקת. אני מתגלגלת במדרון, הכדור גדל, אוסף אירועים מצערים נצמדים אליו והוא תופס תאוצה ומוצא סמטאות שכולן בשיפועים ברורים מטה. אני נחבטת בדרך, לפעמים מצליחה להגן על איברים חשובים ולפעמים אני עוצמת את העיניים בחוזקה לנוכח הפגישה עם המציאות. אני יודעת שקצרה ידי מלהושיע, אבל בחלוף השנים למדתי לשמור בראש את הידיעה, שאחר כך אמצא דרך לרפא את הפצעים. הצלקות יגלידו, אני אומרת לעצמי. הן חייבות להגליד. אני מקווה שאת אלו שיוותרו אני אדע להסתיר היטב מהקהל הרחב ולהציג אותן בזהירות רבה, רק בפני מי שאני מקווה שתתעורר בו חמלה, בפגישה אתן.

אבל עוד לפני הפגישה, אני צריכה להסביר מה קורה שם לכדור המתגלגל. האפשרות הטובה ביותר (שקורית בימים אי זוגיים, בהם השמש זורחת בים של חוף פרישמן) היא שמישהו פוגש את הכדור, מזהה שעמוק בפנים יש דמות נפלאה במיוחד ועוצר אותו בגופו. הוא מפורר בעדינות את השלג העכור שנצמד ובדרך נפטר ממקלות של ארטיק, אבנים וניירות )אבל בלי גור חתולים שהסתבך(. זה ארוע מלהיב ומרגש, שבאופן תיאורטי באמת יכול להתרחש. אפשרות שנייה היא התפוררות טבעית, בדומה לבליה של כל חומר בטבע. השמש זורחת, הגשם נוטף, האספלט מתחכך וגם סתם חיות או אנשים שנוגעים בכדור במקרה – כולם מעלים תרומה לפירוק שאין דרך לדעת מתי יתחיל וכיצד יסתיים.
לכדורים מתקדמים מוצעת האפשרות של נפילה לבור, שעומקו המישתנה ומיקומו משפיעים על הסתעפויות תרשים הזרימה. בכל מקרה, סביר להניח שבדרך לתחתית, כדור השלג יתפורר והדמות שהתכדררה לה בתוכו, תצנח מטה חופשייה מהמיטען שגם סיפק לה סוג של הגנה. הטיפוס החוצה תלוי בשילוב של מספר מישתנים: היכולת לראות את האור, עומק הבור, מידת החספוס וכמות הזיזים הבולטים על הדפנות, כמות האנשים שעוברים בסביבה והנכונות של מי מהם להושיט יד או לעגן חבל ולזרוק אותו עד שיפגוש את הזרועות המושטות להצלה. וצריך זרועות שיושטו להצלה. כי אפשר גם לוותר ופשוט להישאר בבור. להיצמד לדפנות המוכרות שלו, להתכרבל שם ולא להרים את העיניים למעלה, לא לראות את האור והחבל, לא לשמוע את קולות האושר שלעתים נשמעים שם בסביבה. למה בעצם לוותר על המוכר, ולצאת לרעות בשדות של אי ודאות, שאולי יהיה בהם פרח ואולי דרדר?

28.12.21, תל אביב