לפני שנים רבות בארץ קרובה מידיי, זכרתי הכול. אנשים נהגו לספר לי דברים עליהם, על חייהם, על מאוויהם הכמוסים, סודותיהם והשקרים שהם סיפרו לאחרים ולעצמם. ואני זכרתי. התבוננתי בעולם בסקרנות חטטנית, רציתי לדעת הכול על כולם. וזכרתי.

השנים נקפו והזכרונות נערמו. אז, לפני שנים רבות, קל היה לשמור על שתי ערימות: הזכרונות שאני מופיעה בהם ואלו שרק אחסנתי כגיבוי לאלו שחוו אותם. כשהחלה הקריסה הן זלגו זו לתוך זו. ניסיתי לשמור על ההפרדה, כדי להציל את אלו שראוי היה שיינצלו, את אלו שמוטב לזכור. הניסיונות עלו בתוהו. הם כשלו יחד עם השאיפה להותיר את הזיכרונות הטובים ולמחוק את הרעים. למעשה, בשל הכישלון הזה אני מקלידה כעת את המילים הבאות.

בגיל צעיר הבנתי שאני לא באמת זוכרת את הדברים עצמם, אלא מחזיקה רק את הזיכרון של הזיכרון. כל פעם שסיפרתי משהו, הוא התחדד. כל פעם שנזכרתי בזיכרון הוא זכה במנת חמצן שהאריכה את חייו. לאו דווקא כפי שהם היו. איך אסביר זאת? זה כמו ציור שדוהה באופן טבעי, עם חלוף הזמן. זה תלוי כמובן בתנאי האחסון, ככל שיש חשיפה לשמש ישירה, ללחות ולמזיקים, הסיכויים לנזק עד כדי כלייה, גדלים. אבל הזיכרון, שלא כמו ציור אמיתי, בכל פעם שמתבוננים בו, מרחפת יד נעלמה מעליו ומציירת אותו שוב. כל פעם שהזיכרון מוזכר, ביני לבין עצמי או לאחרים, הוא מטופל. לעתים אלו קווי המתאר שמתחדדים, לעתים הצבעים. לא מדובר כמובן בשחזור של טובי המשחזרים, העמלים על נאמנות למקור. זהו שחזור בלתי מקצועי בעליל. לעתים קרובות, שחזור מקומם. את האירועים שאני מבקשת לשכוח הוא מחדד. את הדברים הטובים, הוא מטשטש. בתמימות, ניסיתי להערים עליו.

לפני למעלה מעשרים שנה עליתי על הטריק. ידעתי שאם אצפה בסרט מפחיד, אלים, עצוב והגרוע מכל, עם סצינת אונס, הזיכרון ירדוף אותי בחלומות, כשכל המדדים מעידים על שינה עמוקה, וגם במחשבות שמופיעות בעל כורחי, כשאני ערה. כל היזכרות כזו תחרוט את קווי המיתאר ותחדיר פגמנטי צבע עמידים יותר. בהדרגה התחלתי להימנע. לא עוד השתתפות בטקסי יום השואה, ניתוק מוחלט מהטלוויזיה (כי החדשות לעתים גרועות מכל), בחירת סרטים במלקטת והעברת הנבחרים דרך מסננת דקה. בהמשך עברתי לפסילת ספרים ואפילו הימנעות משיחות מסוימות עם אנשים. ואחרי כל זה, יש שתי תקלות חוזרות ונשנות: החמורה יותר היא חוסר האפשרות לוותר על העבר. השנייה היא החשיפה המקרית והנקודתית. צילום של כתובת קעקע על חזה של אישה צעירה שקועקעה בכפייה, בגרמניה הרעה, רודפת אותי עשרות שנים. כל ניסיון להשליך אותה לתהום הנשייה, כרוך בהעלאתה מין האוב ולו לשבריר שנייה. די ברגע הזה כדי לקעקע אותה עמוק יותר בנשמתי. רק שתי מילים הופיעו שם. אף פעם לא אמרתי אותן בקול רם, מאז שהצילום הארור הבליח לרגע מול עיניי. ובכל זאת, לשכוח אי אפשר. יש גם את הסצינה מהסרט עם קלינט איסטווד. היא בערימה עם עוד זכרונות קשים מהמסך הנע. לגביהם לא אכביר מילים. זהו רגע מורכב יותר  מתמונה ולכן קל לעוות את מה שנותר ממנו בזיכרון. הוא גם נכנס תחת הכותרת המטופשת: ״זה רק סרט״. כאילו שסרטים לא מספרים את מה שקורה באמת בחיים.
בשלב ההוא חשבתי שעם ספרים זה קל יותר. אני מיומנת בזיהוי הרגע של ההתדרדרות ומדלגת על הדפים הבעייתיים. הפעם האחרונה שכשלתי במשימתי, הייתה עוד מסמר בארון המתים של קריאת ספר על בסיס איכות, ללא התחשבות בתקלת הזיכרון שלי. זה היה ספר של ג׳ונתן ספרן פוייר. הם פגשו את האישה. היה שם משהו מאוד מוזר. הוא עבר לתיאור אירוע שקרה בכפר במלחמת העולם השנייה ו… פתאום קפץ לחלק בעלילה שלא התחבר בשום צורה לתחילתה. זה היה מעצבן, כי הטכניקה שלי לא הוכיחה את עצמה. מהנקודה שאליה קפצתי, דיפדפתי לדף הקודם בזהירות. זה כמו לרוץ לאחור. לא נוח. בשלב מסוים הרגשתי שזה לא רק לא נוח, אלא מסוכן. לא היה מי שיסמן לי מתי אגיע לשפת המדרכה, ואכן הנפילה הגיעה. זאת הייתה מדרכה גבוהה במיוחד שסומנה במשפט אחד בלבד. לא הייתה דרך להשלים את המידע בלי התיאור החד, המדויק והמחריד שהופיע בצירוף המילים ההוא. כאמור, עוד מסמר בארון. היתכן שיום אחד יהיו לי את כוחות הנפש לחפש צבת ולעקור אותם? האם אשוב לקרוא ספרים, בלי מסנן ״זה לא לגילי״?

כל הדברים האלו נופלים לקטגוריית ״זכרונות של אחרים״, אבל סוג של יד שנייה. זאת אומרת, שהם מסתובבים בעולם, רבים נחשפים אליהם ואין שום אינטראקציה בינם לבין מי שנחשפת אליהם וזוכרת או לא זוכרת. אני תוהה מה היה מרגיש איסטווד, ספרן פוייר או הצלם הגרמני, אם הוא היה מקבל כרטיס הצצה לסיוטיי.

לצד אלו מאוחסנים הזיכרונות של הסיפורים שאנשים סיפרו לי. כאן הדברים כבר יותר מסובכים. לזכור את זכרונותיו של האחר, כפי שהוא בחר להציג אותם בפניי, זה לשאת עימי בלב, בראש, את חייו. טרום אירועי השנתיים האחרונות, זה היה טבעי. אנשים סיפרו ואני, רוב הזמן, זכרתי. בשלב מסוים החרגתי סיפורים שאני שומעת בעבודה. יש גבול לרמת העניין האותנטי (שהוא התשתית לזיכרון) שיכול להיות באינספור וריאציות על נושא.

משכתי זמן ושני עמודים, אבל בסוף זה כאן: הזיכרונות שלי מהדברים שבאמת קרו לי. כאן הופעלו מספר טכניקות במשך השנים. הבעיה נעוצה בתופעות הלוואי שאני לא מצליחה לחשוב על שום דרך לצמצם אותן.

אני רוצה למחוק פרידות. עד שאפענח איך עושים את הניתוח הכירורגי שמוחק רק את הפרידה, ללא הנפרד, אני צריכה למחוק את הארוע והנארע יחדיו. על כן אני בונה חומות ודייק בין האירועים והאנשים שנצרבו במוחי ומאדה את האנשים שנפרדו ממני, את אלו שהכאיבו לי, את אלו שנשבעו באהבת אמת לעולמי עולמים ולימים הביטו בעיניי והצהירו בפשטות שהרגש המסויים הזה, ככל שהוא מכוון אליי, התפוגג.

אפשר למחוק כפי שנהגו בעבר אלו שגזרו תמונות. זה ייצר אלבומים שרצו לשכוח וייצרו את האפקט ההפוך. יד מחבקת חלל ריק, ראש נשען על דף לבן. יש דרך חדה יותר להנציח?
אפשרות חלופית היא טשטוש כללי, עם מחיקה ברורה יותר של חלקים מסוימים. זה תהליך שדומה לטיפול כימותרפי. הוא פועל על כל הגוף, אבל מייצר תגובה מיוחדת באזורים הנגועים. לרוב הוא לא יכול להעלים את כל הדורש העלמה, אך טיפול טוב מאפשר צמצום משמעותי של הנגע.
החיסרון כאן הוא כפול: (א) קשה, על גבול הבלתי אפשרי, להעלים באופן שלא יותיר סימן שעלול להתפשט שוב באותו מקום או במקום אחר (ב) תופעות הלוואי עלולות להיות קשות.
כדי להתמודד עם החסרונות האלו אני בוחרת לרוב באחת מכמה אפשרויות: (א) טיפול אגרסיבי המבטיח מחיקה יעילה, תוך ויתור מראש על כל התמונה, גם אם מדובר בכזו שכללה גם טוב (ב) מחיקה מיידית, תוך כדי התרחשות הארוע שאמור לעבור למאגר הזיכרון. כדי להבין את האפשרות הזאת, דמיין אותי צועדת, אוספת חוויות ומאחוריי מטאטא ענק מטשטש ומוחק אותן. (ג) צמצום מראש של כמות המידע והחוויות, כך שהצורך במחיקה יקטן בהתאם.

בתוך כל הטכניקות המטופשות האלו, יחד עם הדיכאון שעמל במקביל על פיזור הדעת והנפש, החיים נהיים קצת מציקים.

אפשר להסביר זאת דרך צילום התמונות ליומן האופניים. My Bike Diary, יצא לדרך בטעות. עמדתי מאחורי עציץ ענק ומיותר ומבעד לעליו הציצו האופניים הכתומים. משהו בזווית גרם לי להרים את הטלפון ולצלם. חלפו יומיים ואני רציתי לשמור את מראה הנורות הזעירות שניבטו מחלון הראווה עליו הושענו האופניים, כדי לתת מענה להתמכרות הקפה היומית. למחרת הייתה זו הזריחה שרציתי להנציח כשהכידון מצניע עצמו בפינת המסך. אחר כך היו רצים בפארק, רוכבים על אופני כביש מעוצבים, כלבים, חתולים, תן, במבי וגם בחורים צעירים שיצאו מהים עירומים ומתפללים ברחוב בימי הסגר, כתובות וציורי רחוב, כוסות קפה, כתובת קעקע, ציפורניים סגולות ובלוני הליום מחוץ להקשר. קרן אמרה שאין לצילום שלי שום ערך אמנותי ובעצם מדובר ביומן. רציתי לומר: ״אני יודעת״. לא רציתי לפתח יומרה אמנותית בתחום ויומן הוא דרך לא רעה לבנות זיכרון תחת שליטה.

שעון מכוון לשש וחצי. קרם הגנה מפני השמש, בגדי רכיבה. לא לשכוח לעטוף את הצוואר. יוצאת מהבית וחוזרת אחרי רגע. שכחתי כפפות וקסדה או מים. הטלפון זוכה למעמד רם יותר בהיררכיית הזיכרון שיכחה, בזכות siri, שמחליטה איזו מוסיקה תלווה אותי. זהו. יצאתי, חזרתי, יצאתי שוב, הקפדתי לסגור את השער בזהירות, כדי שהטחתו במשקוף לא תפריע את מנוחת השכנים והתחלתי לרכוב. אחרי 100 מטרים הבנתי שאני בלי משקפי שמש. שוב חזרתי. הקלדתי את הקוד, השענתי את האופניים על הקיר, חלצתי נעליים, לקחתי את המשקפיים, בדקתי שהפעם זה הצליח ויצאתי.

בכניסה לפארק העיניים מתחילות לתור אחר תמונה. בשמיני ביולי זאת הייתה סוסה. היא עמדה במעלה הגבעה ואני שמחתי על ההזדמנות לרכוב אליה, כי לכל גבעה יש מורד הגבעה. קובי, אולי הבעלים שלה, ישב על הספסל. הוא רכס את מכנסיו לפני שניגש אליי להתעניין באופניים. לא הצלחתי לחלץ ממנו רצף מילים קוהרנטי. נדמה שהוא שתה, עישן ולא ישן יומיים. את סערה (במלעיל) צילמתי כשקובי מספר לי כמה הוא עשיר ומצליח בחייו. סערה הייתה חסרת מנוחה ואחרי כמה דקות נפרדנו, כשאני תקווה שאצליח לחלץ משהו ויזואלי שישמור את החלק שאשאיר בזיכרון. בעוד עשרים דקות אגיע לקפה ושם, יחד עם הקופאין, אבחר תמונה אחת ליומן. כל היתר ימחקו לצמיתות.

גם כדי לצלם דרקון מבעד לגלגל האופניים. כדי שאוכל לבחור תמונה יורקת אש, אין מנוס מצילום עשרות תמונות שיגיעו לסל האשפה המעוצב של אפל. לעתים המחיקה נעשית בחדווה, לרוב בצער. הרי יש עוד רגעים ראויים לשימור חוץ מהרגע הנבחר. אבל לא, אני אומרת לעצמי, המחיקה היא הכרח. חלק בסיסי בפיתוח יכולת השיכחה. בעשרים ושמונה ביוני פגשתי את מארי אן, הנערה הפיליפינית. ביומן היא אוחזת באופניים וצועדת במורד הגבעה. למרגלותיה הכיתוב המוזר HAPPY DAY. כל אות היא בלון שנסע איתה באוטובוס מרמת גן לפארק הירקון. היא הכינה מתנת יום הולדת לחברה. ברוח אליס בארץ הפלאות, החליטה לחגוג את הימים שאינם ימי ההולדת והובילה בסל רק את DAY ה BIRTH כנראה נותר בדירה רמתגנית. האם הוא מארח לחברה לקשיש בו היא מטפלת כבר חמש שנים? זה מגוחך. אלא אם הוא מתכנן לידה מחודשת עם מותו. 

סליחה. הייתי באמצע הסבר על תהליך המחיקה מהזיכרון. של הטלפון. 

התמונות זזות, כמו על קירות הוגוורטס. אני מדפדפת בתוך אשליה של תנועה. כאילו הנצחתי ארוע מלא ולא רק רגע נקודתי. עכשיו אני בוחרת שנייה אחת, גם אם התמונה שלפני או אחרי, תגלה סיפור אחר מזה שיהפוך להיות הסיפור האמיתי. כל התמונות שנמחקו, הלכו לבלי שוב. נותרה זו שמאפשרת לי לבנות את הזיכרון שאני בוחרת. 

זוכר את החוברות שמאפשרות לצייר ציור, כשמעבירים קווים בין מספרים עוקבים?
אפשר לתור אחר תמונות מסוימות (אבל כולן במסלול מסוים), לבחור רגעים מתוכן, למחוק כשלונות או דמויות מטושטשות, זוויות צילום גרועות, טעויות שעשיתי וגם ארועים ורודים שהחליפו צבע בשל אירועי המשך אפורים. אי אפשר לעשות שימוש בתמונות מחיים של אחרים.
הזכרונות שנותרים מציירים את תמונת חיי. חלקה מתעצבת מכוח מחשבותיי והבחירה לשכוח או למנוע מראש יצירה של זיכרון, חלקה נכפית עליי בגלל אירועים שצולמו בעל כורחי ומסרבים לסור למרותי. כמו יומן האופניים שלי, שבנוי מתמונות שנקרו על דרכי. חלקן הצלחתי לבחור, לתעד, לערוך ולמחוק, אבל כולן הגיעו מתוך המציאות שמזמן לי מסלול הרכיבה ומה שאירע בו ברגע המסוים בו הגעתי לכל נקודה בו. בתמונת קו לקו שיוצר היומן, אני יכולה למקם את המספרים וגם למחוק את חלקם. אינני יכולה להמציא את אלו שאינם. 

לפני כמה ימים ילדה נכנסה למקום עבודתי ושאלה: ״מי המציא את המקום הזה?״ אחר כך היא שאלה למה הוא הומצא ובטרם היה סיפק בידי לענות על כך תהתה בקול, את המובן מאליו: בגללי. אז אם אפשר להמציא מקום, למה לא להמציא מסלול עם מספרים אחרים שיציירו תמונה אחרת? 

הסיבות ללמה לא, תמיד רבות יותר ומושכות יותר מאלו שתחת הכותרת ״למה כן״. למשל, התפעלות מהיכולת למצוא מספרים מעניינים בתוך מסלול ידוע ונדוש. איזו התחפרות באיצטלה של העמקה, בתוך הקיים. המשיכה הזאת, לחזור על המוכר, כמו חיה שיודעת להוציא לפועל סידרה מסובכת של פעולות, שמייצרות תוצאה מרשימה, בלי שום חשיבה. רק מכוח ההרגל שהוטבע בהדרגה בדם הדורות הקודמים והיום מנהל אותה. להיפרד מהמיטה כל יום בשעה קבועה, להתחיל ברכיבה מאותה נקודה, לאורך המסלול של אתמול. להכיר כל מהמורה בדרך, לשים לב שצמח נעקר כהכנה לשתילת חדש. מראות שזכו להתפעלות בעבר, הופכים להיות בנאלים. חדוות הגילוי מתנדרת לה. רגע, עברתי לצד השני של הרשימה? 

אני מגיעה לעבודה, מסדרת את השולחנות בקווים ישרים, גם אם לא היה בכך שום צורך, מעמידה את הפינגווין במקומו, מיטיבה את הצעיף שעל צווארו. המחשב מתחבר לרשת ואני מקליקה אותם קליקים שהוקלקו בבוקר אחר ובאחרים רבים לפניו. כמה כוח יש בשיגרה. וסדר. ודיכאון שקט ומנוהל היטב. אין הישגים גדולים, אין כשלונות מפוארים. 

והנקר מנקר ושואל למה. הוא מתעקש להבין את הסיבה לתחושת החמיצות בגרון והכישלון בארובות העיניים, בכל יום שלא הצלחתי לפנות שמאלה במקום ימינה, בכניסה לפארק. הוא כמעט כועס ובטון מאשים אומר: אנשים אוהבים שיגרה. יוצאים ממנה, רק כדי לשמוח על הפגישה המחודשת איתה. הם שואפים למנוחה, מייחלים לשלווה. מה יש לך? למה שלא תהיי כמו כולם?
ואני מנסה להבין ונותרת, בימים טובים, עם התחלה של השערה. חושבת שאולי זה בגלל ההבנה שההסתיידות תעמיק את הפגישה עם השיממון. יתכן שזה החשש מפני אובדן הגמישות. התכונה  הזאת, שמאפשרת מבט פחות המום בעיניים, כאשר השינויים שהעולם מזמן לי מזדחלים לחיי או מתפרצים באחת.

יולי 2020

ל turh