זיידי סמית׳ הוציאה לאור את On Beauty לפני 21 שנים. הקשבתי לו, בין רחובות טוקיו ועצי היער הסמוכים לעיר קטנה. הוא ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר של ה NYT למאה ה-21. נסחפו. אבל כן, כדאי להאזין לו.

למה כן:

כי הוא מביא לידי ביטוי בצורה מקסימה ולא מתאמצת את חייהם של שחורים (בכמה גוונים) בארצות הברית, בתקופה שהתחילו הטלפונים הניידים.

כי הוא מדגים היטב את את חיי האליטה האקדמית, בה גברים חכמים מפגינים טיפשות, צביעות, קנאה מאכלת, שנאות קטנוניות, מניפולטיביות, משיכה מינית לא מווסתת, שקרים והמון ידע, השכלה, שאפתנות וכר פורה גם לחברויות טובות.

כי סמית׳ נותנת מקום לכל דמות ודמות, כך שנוכל להבין אותה ולהרגיש כלפיה רגשות מרובי שכבות.

כי היא מספרת על אהבה גדולה של זוג ומשפחה, ששום דבר בה לא מושלם והיא נהדרת כל כך.

כי השחקן הבריטי פיטר פרנסיס ג׳יימס מקריא כשהוא נע בקלילות וחן בין מבטאים, דמויות, מצבי רוח ורגשות.

למה לא:

כי חלק מהדמויות הראשיות נצבעו בצבעים חדים מדי. שתי נשים טובות לב להחריד. גבר אחד אידיוט באופן קיצוני וגבר שני רע וצבוע להפליא.

כי יש יותר מדי קטסטרופות, שברונות לב ובחירות גרועות שגרמו לי להיות כל הזמן על הקצה. חיכיתי לנחמה והיא לא הגיעה בשום שלב.

העלילה בפשטות מחברת בין חיים של משפחה שחורה-לבנה ליברלית, עם אלו של משפחה שחורה ושמרנית, בעיירה אוניברסיטאית דמיונית. זה מצע טוב לסיפור מעניין, שכתבה סופרת מוכשרת.