גשם מנקה את העצים, מציע לעשב מים לרוויה. השבילים ביער מסודרים ביפנית ואפשר לרוץ לאורכם ולרוחבם. בהיעדר גדרות, הבתים השלווים נטמעים בסביבה, מרפסותיהם גולשות לעשב המקיף אותם. בבוקר השלישי נראה שאני יכולה לזהות כמה נקודות ציון ואני מרחיבה מעט את רדיוס הריצה. האוזניות כאילו מגינות על האוזניים מפני הקור ומדווחות על היחסים בין טראמפ לצ׳ינג פינג, בטרם ימשיכו לשולי החדשות. הם מספרים על בוב מאקי שהלך לעולמו ועל קרדשיאן שהכעיסה אותו, כשלבשה את השמלה שהוא שרטט למרלין מונרו. זה כנראה היה השלב שבו השבילים התחלפו, והדרך חזרה למלון הלכה לאיבוד. מכוניות חלפו על פניי. ניסיתי להאט את דרכן, כדי לבקש שמישהו יכוון את דרכי. זוג מבוגר עצר. הסברתי במעט מאוד מילים שאני רק מבקשת לדעת אם עליי לפנות לימין או לשמאל. הם מלמלו משהו של אי הבנה והמשיכו למחוז חפצם. האוזניות כבר לא הגנו על האוזניים מהרוח הקרה, ואני תהיתי עוד כמה אמשיך הלאה בכיוון הלא נכון, כשנהג מונית עצר לידי. הוא פתח את המפה והראה לי שפשוט צריך להמשיך ישר. הודיתי לו ורצתי בחדווה, רק כדי לגלות בקצה הירידה שאכן הכיוון הוא ישר, אבל במעלה הכביש ולא במורד.