ברכבת יש זמן לכתוב, לשאול. למשל, איך נפרדים ממקום עוד בטרם הושלמה ההיכרות איתו? האם יש לומר שלום לחדר בפעם האחרונה? האם יש להביע תודה בפני כל מי שהגיש, פינה, בישל וניקה?

בארוחת הבוקר יושב זוג בשולחן הסמוך. זה להם כאן הבוקר הראשון. אולי אשאל אותם על פרידתם מהמקום ממנו הגיעו לכאן?

הם נראים כמו חלקי פאזל עם קו חיתוך משותף. נאים ודקים, לבושים בבגדים עכשוויים וטבעת נישואין נוכחת הסובבת את האצבע המורה. במבטא לונדוני הם מסכמים את חוויות יום אתמול. היה שם נחל שהגיע לאגם. הייתה שיחה עם אימא שלו שהתאכזבה מזה שהוא מתקשר מעט מדי. הייתה הפסקה לפגישה מקוונת עם יועץ ההשקעות. הם הבטיחו להחזיר תשובות ועכשיו עברו לדון בגובה הריבית בארצות הברית ובתוכניותיה לעתיד. האוכל מגיע לשולחן ומסודר לפניהם ביפנית מדוקדקת. הם מתבוננים, מנידים את ראשם זה לזה, עוצמים את העיניים ומתפללים. אחד מהם סיים והחל לשתות את הקפה. השני עדיין ממלמל. הוא מחייך כמו מתוך שינה ואחרי עוד כמה רגעים, אומר אמן ופוקח את עיניו.