על דש הבגד של המלצרית מופיע השם Naomi. אני מופתעת.

״זה השם שלך ביפנית?״

״כן״

״זה בגלל הסיפור מהתנ״ך?״

״איזה סיפור?״

אני רוצה לספר לה על מגילת רות ומוותרת. אחרי הדיון על החלב בקפה, אני מבינה שרמת האנגלית שלה מגיעה עד כדי ההבדל בין מיץ פרה למיץ שועל, ורמת היפנית שלי נעצרת בקוניצ׳ואה. אני כן אומרת לה שהיא חולקת שם עם אימא שלי. אין לדעת אם זה מעניין אותה, כי קו החיוך נשאר קבוע כשהיה.

כתבתי על פתק ״מגילת רות״ והצעתי שתקרא בשפה שלה. לו יכולתי, הייתי אומרת לה שזה הסיפור התנ״כי האהוב עליי ביותר. אין בו מוות מעשה ידי אדם, אין בו אל קנאי. יש בו אהבה, אמון ונאמנות בין אישה צעירה לחמותה, יש חמלה וצדקה של חֶבְרָה טובה. ויותר מכל, יש שם אהבה של גבר לאישה וזו עדינה ונדיבה, רגישה, חברית ויפה. ושמו בעז.