בסוף הוא ויתר. הוא ירד מהאופניים והלך לצדם עד לג’יפ הכסוף. היה לו חם. הוא לבש מכנסיים קצרים, הדוקים מאוד, של איזה מותג מוביל שאת שמו שמע לראשונה לפני שבוע, כפפות של רוכבים מקצועיים וגם קסדה מעולה וחולצה שסופגת זיעה, עשויה מסיבים מיוחדים במינם. כך הסבירה לו המוכרת הצנומה, שלא הצליח להוציא מראשו למשך יותר מחמש דקות, מאז שפגש אותה בשבוע שעבר. ועכשיו, הוא כאן מנסה להעמיס את האופניים, אבל הכרס שלו נתקעת בדרך, האופניים כבדים, הוא לא זוכר איך בדיוק צריך להעמיס אותם על המתקן, והבן שלו יגיע עוד מעט, אחרי שרכב בקלילות את המסלול המתוכנן ואז החליט להוסיף עוד קטע מאתגר, אבל “שווה את זה”, כהגדרתו. 

“אני מזיע כמו סוס”, חשב לעצמו. “היא בטח ידעה שאני מהסוג הזה, שמזיע כמו סוס. בגלל זה היא הסבירה לי את כל העניין הזה עם הסיבים המיוחדים של החולצה.” בעצם, מה שהיא לא ידעה, אבל אולי ניחשה, היה שהוא יקנה ממנה כל דבר. הוא נכנס לחנות והיא הסתכלה בו בחיוך שהאיר הכל. לשבריר שנייה, הוא שכח את הכרס ודמיין שוב את החזה הקטן שלה, בלי שום חציצה בינו לבין העולם. גם אם היא ראתה על מה הוא חושב, היא לא צמצמה את החיוך ולא הפנתה את המבט. “שלום, אפשר לעזור?” הוא בהה בזיקוקי הזהב, שריצדו באגם הירוק שבעיניה. איך אפשר לחייך עם העיניים לאדם זר? למה אני לא עונה? ואיך זה שהיא עדיין ממשיכה לחייך? המחשבות נתקעו אצלו ומנעו מהמילים לעשות את דרכן החוצה לחלל החנות ולצלוח את הדרך לאוזניה. פתאום כבה החיוך והיא שאלה “הכל בסדר, אדוני?” ובקול מעט דאוג הוסיפה: “אני יכולה לעזור?” וכל מה שהוא רצה לומר היה: “כן, תחייכי שוב בבקשה.” אבל, במקום זה הוא אמר: “אני צריך קסדה.” והוסיף בלי שום סיבה: “הבן שלי, ביקש שאצטרף אליו לרכוב על אופניים בשבת. הוא רוכב מצוין, כבר המון זמן, וככה פתאום בפעם הראשונה בחיים הוא הציע שאצטרף אליו וחשבתי לעצמי, בעצם למה לא? נכון שאני כבר לא בכושר וגם הכרס” פתאום הוא נעצר וחייך במבוכה. “אני באמת לא יודע למה אני מסביר כל כך הרבה, בסך הכל רציתי קסדה.” שוב היא חייכה, בדיוק את אותו חיוך, אלא שהפעם נדמה היה לו שהוא טיפה רחב יותר, והוא תהה למי עוד היא חייכה ככה היום. ועוד לפני שהספיק להרחיב את התהייה, היא אמרה: “הקסדות בקומה התחתונה, שנרד?” היא ירדה במדרגות והוא בעקבותיה. כשעמד בדיוק מאחוריה נגלה לו ורד קטן, מקועקע על עורפה. הוא נעץ בו את מבטו וחמק בשנייה האחרונה מהתקרה הנמוכה שאיימה להתנגש במצחו. “גם הבן שלי קיעקע ורד, אבל על הכתף, לא על העורף.” היא שתקה ומכיוון שגבה פנה אליו, החליט בינו לבין עצמו שהיא שוב מחייכת והמשיך בביטחון: “אמא שלו מאוד נלחצה מזה. היא חושבת שזה נשי. הורד, אני מתכוון, לא עצם הקעקוע. היא מפחדת שתיכף הוא יהיה לנו הומו. היא יודעת שהיום אומרים שזה לא נורא ובגלל זה היא גם לא אומרת לאף אחד מה באמת יושב לה על הלב, אבל בינינו, היא כבר רמזה משהו כמה פעמים ואני הרי יודע איך היא חושבת.” והמדרגות כבר הסתיימו מזמן, ועכשיו היא כבר שוב עומדת מולו ומסתכלת בעיניו ונדמה לו שהיא מקשיבה באמת. ופתאום הוא שוב חש מבוכה, אבל גם משיכה גדולה להמשיך ולספר לה. הוא רוצה לומר לה, שגם הוא חשב לא פעם על זה שהילד אף פעם לא הביא בחורה הביתה, ככה ללילה או משהו כזה, למרות שהוא כבר בן 22, ממש גבר, ואפילו מאוד נאה. ולרגע חלפה בו המחשבה שהוא היה צריך להכיר לבן שלו את הבחורה הזאת שעומדת מולו וכמעט במקביל אמר לעצמו: “אבל אם הוא ירצה הוא יכיר בעצמו, למה שזה יבוא ממני.” ובמקום להמשיך לחלוק אתה את מחשבותיו אמר כלאחר יד ובקול שקט: “אני לא מבין בכלל למה אני מספר לך את כל זה.” והיא, לא נראתה מוטרדת ורק אמרה: “הנה כאן נמצאות כל הקסדות”, והצביעה על מדפים עמוסים בקופסאות המכילות שלל קסדות. והוא בהה בקרטונים האטומים ותהה האם היא מכרה גם לבן שלו ולחבר של הבן, שאתו הוא רוכב באופן קבוע, את הקסדות. “זה רק הגיוני”, חשב, “הרי החנות נמצאת ממש ליד הבית ואין שום סיבה לחפש במקום אחר”, ופתאום, לפני שהספיק לתכנן מה יאמר, שמע את עצמו אומר לה: “איזו קסדה מכרת לבן שלי ולחבר שלו? אני מניח שגם הם קנו כאן את ציוד הרכיבה שלהם.” ובמקום לשאול פרטים על הילד היא השיבה בחיוך מחודש: “רק היום התחלתי לעבוד כאן. בדרך כלל אני עובדת בחנות אחרת של הרשת, בדרום העיר.” הוא התחיל למדוד קסדות, על ראשו המקריח. כולן נראו לו דומות והוא הרגיש מגוחך ומגושם. הרי בפעם האחרונה שרכב על אופניים, היה עדיין נער ומניין לו שהוא עדיין יודע איך. גם המשפט שאשתו אמרה לו יותר מידיי פעמים בימים האחרונים לא עוזר. “ידעת שלא שוכחים איך רוכבים על אופנים?” אמר לפתע לנערה. “ככה אשתי טוענת. מה דעתך?” היא הביטה בו ושאלה “תרצה גם כפפות?” “כפפות?” הגיב בשאלה, “גם ככה כבר הרבה שנים אני חש את העולם דרך כפפות, למה ללבוש אותן?” “אם לא רכבת הרבה זמן ואולי תיפול, טוב שיהיו לך כפפות על הידיים, שהפרקים לא ישתפשפו. אתה מבין?” הוא לא היה בטוח שהבין, אבל שאל אם יש ציוד נוסף שהיא ממליצה עליו. לאחר כמה רגעים מצא עצמו בתא המדידה, מחליף חולצות עם סיבים מיוחדים, בחולצות עם אוורור, ומכנסים צמודים במכנסונים צמודים עוד יותר. הוא לא העז לצאת מתא המדידה, כי אז היה הייתה רואה מה דעתו על החזה הצעיר והזקור שלה. מצד שני, לא היה לו מושג האם המכנסיים, אכן אמורים להיראות כך, צמודים כל-כך. “מה הקטע של רוכבי האופניים האלה?” תהה. בסוף בחר את הפריטים שנראו לו הכי פחות מביכים ויצא מהתא, לבוש בבגדים עמם נכנס לחנות. ברגע שפתח את הוילון ראה שוב את את הזיקוקים המחייכים וקיווה שהיא הייתה מאשרת את בחירתו, לו רק היה מתייעץ אתה. 

זהו, הוא הצליח להדק את הרצועה האחרונה מסביב לאופניים הסוררים. יש לו בטח עוד זמן עד שהילד יגיע. הוא ישב לנוח קצת, לעכל את מה שראה היום, לחשוב איך לספר לאשתו. הוא ניסה לנתח מה באמת היה שם, אבל כמו הרבה מחשבות אחרות, גם כאן, התערבבה בראשו דמותה של הנערה והוא התקשה להתרכז. הבן שלו נראה מאושר וגם נראה היה שהאושר הזה קשור לחבר. הוא לא הכיר את החבר קודם. רק ראה אותו פעם או פעמיים, בחטף, כשהם עמדו לצאת לרכוב. עכשיו כשהוא חושב על זה, הוא בעצם לא יודע עליו כלום. ואולי, הבליחה בו מחשבה מלאת תקווה, יש לחבר חברה והכל רק בראש שלו? הוא ניסה, לאורך כל הדרך למצוא סימנים חד משמעיים. למשל, כשהם נעצרו לשתות, המים של הבן נגמרו והוא והחבר הציעו לו ביחד מהבקבוק שלהם. האם הוא צריך להסיק מסקנות מזה שהבן בחר בבקבוק של החבר? מצד שני כשהטלפון של החבר צלצל, הוא דיבר בקול שקט ולא נראה היה שזה מעכיר את שמחתו של הבן. אבל, בסופו של דבר, אל אשתו הוא צריך לבוא עם משהו. אולי הוא יגיד לה כבדרך אגב, שהילד הזמין גם את החבר לרכוב אתם. זה הרי טבעי, הם תמיד רוכבים ביחד. אבל, אם זה כל מה שיאמר, אשתו הרי לא תבין והוא, רגע אחד לא היה בטוח שהוא בעצמו מבין ובמשנהו, היה משוכנע שהכל חתום וכל שנותר לו הוא להודות בפני עצמו ולהודיע לה. הוא כבר יודע שלא לחינם הפגין הבן את אושרו בחברת החבר. הוא, בגילו, כבר יודע מה המשמעות של מסרים לא מילוליים, של שפת גוף, של חיוך בעיניים בורקות. הוא מבין שהבן הזמין אותו, בכדי להראות לו ועכשיו הוא סומך עליו שיעביר את המסר הלאה. הוא חש צער על עצמו. נוח היה לו להשתבלל כל השבוע במחשבותיו על זיקוקי הזהב באגם הירוק, למרות מחאותיה של אשתו ששאלה כמה פעמים, איפה הראש שלו, והאם הוא שומע בכלל מה מדברים אתו. עכשיו הוא יצטרך גם להשמיע וגם לשמוע. 

הזיעה התייבשה. הערב התחיל לרדת בשקט שרק הטבע יכול להציע. בהדרגה, כאילו היו מעוניינים להודיע בזהירות על הגעתם, נשמעו קולות של אופניים ועליהם רוכבים צוהלים, קולות של מי שעשו כברת דרך ביחד. כשכבר התקרבו והוא נופף להם לשלום, שמע גם מכונית יורדת לחניון המאולתר, בו המתין לבנו. הוא הביט מופתע במכונית. “מי מגיע לפה בשעות כאלו?” ואז נזכר שהחבר אמר שיבואו לאסוף אותו. הרוכבים כבר הגיעו וגם המכונית נעצרה. הוא הניח שהוא פשוט מתקשה לראות היטב בחשיכה המתקרבת, אבל כשהדלת נפתחה והדמות יצאה החוצה הוא ידע שגם בעלטה גמורה, את החיוך הזה הוא יראה. היא לא נראתה מופתעת כשראתה אותו, ובעצם, היא לא ממש ראתה אותו, כי עוד בטרם הספיק לנופף לה בידו לשלום, היא נישקה בלהט את פיו של החבר. המראה דקר בליבו, בניגוד לכל הגיון מוכר לו. הוא החליט שזו רק מבוכה טבעית בשל החדירה לאינטימיות של אחרים והסיט את עיניו הצדה. כך נצרב בתודעתו רק מראה עיני בנו קרועות לרווחה, נעוצות בזוג המתנשק, ופניו חיוורות כפני מת. 

פברואר 2013