צפון אברקסס, בפינה של תהלה על הבר. לידי כיסא ריק. לידו כיסא מלא בגבר נאה ובזוגתו הנאה אף היא. הוא אח של חברה של מישהי, והוא יאמר לה שנפגשנו, ויאמר לה שלא כל כך דיברתי איתם והיא תצחק, כי בזה היא טובה. ואולי יום אחד היא תספר לי שהוא סיפר לה ותצחק שוב. ואני אחייך בנימוס, כי בזה אני טובה.

אבל עכשיו אני עדיין כאן. מלצרית יפה, הנושאת את השם של הבת של המישהי, מתעניינת בשלומי. ואני שואלת לגילה ומגלה שהיא סטודנטית שלמדה פיזיקה ועברה למתמטיקה ופילוסופיה והיא לא יודעת לחשוב על עתידה, כי העולם מפחיד מדי. היא טבעונית בסתר, כי המלצה על בשר היא חלק מדרישות התפקיד, והיא לא רוצה שללקוחות יחושו אי נוחות עם הבחירה לאכול חיות מתות.

המחשב שלי מציג זווית של תשעים מעלות, כדי שאוכל לצפות במסך ולהקליד, כשצלחת של במיה ועגבניות לידי. ה״אידאולוגיה״ של אייל שני וניצול יעיל של זמן העובדים, עולים מדרגה. עכשיו לא טורחים לתלוש את הגביעים והעוקצים מהעגבניות המבושלות. אני עושה זאת ומניחה בשולי הצלחת. כמה זמן נחסך אם נסכום אותם בכל רשת המסעדות שלו?

השפית העגלגלה יצאה להפסקה ובשובה למטבח הסואן, ציינה שצפוף וכינתה אותם אספסוף, וכולם צחקו ומזגו צ׳ייסרים, קראו לחיים ולגמו. ועכשיו הם ממשיכים להכין מזון לזרים, ואני מתכננת לתעד את מה שיקרה בנקוף הערב, עם עליית מפלס האלכוהול בדם. אבל המלצרית החכמה והיפה ניגשת ובמבוכה גדולה אומרת שאני צריכה לשלם וללכת, כי יש זוג שרוצה לשבת במקום ונראה שכבר סיימתי לאכול.