בית קפה של שבת. במרפסת ספסלים מסודרים כמו ספות בסלון. אני מתמקמת בפינה ומדברת עם עצמי בכתב. אישה צעירה מעשנת לשמאלי. אישה מבוגרת מצטרפת אליה, אחרי שדיברה עם שלוש הנשים שלימיני. נדמה שהיא אהובה על כולן. אני מתכווצת עוד קצת בפינה. איש צעיר עובר ברחוב עם פעוט בידו. האהובה מביעה התלהבות והוא ממשיך בדרכו. עוד אישה מופיעה על המדרכה. עוד מעט היא תצטרף למרפסת.

– ״איזה ציצים יפים יש לך,״ אומרת האהובה.

– ״באמת? תודה. חוץ מבעלי, אף אחד אף פעם לא אמר לי את זה.״

– ״באמת? בעלך צודק. תמסרי לו שאני מתגעגעת אליו.״

– ״אני אמסור וגם את זה שאמרת שיש לי ציצי יפה.״

– ״את זה קודם כל.״

החבורה גדלה. הן מדברות על ספרים. מבקשות המלצות. ואני יושבת בפינה, מקשיבה. הייתי מספרת להן על ״לפני שאשכח״ אלמלא המילים מסתבכות בכלוב הצלעות, אפילו לא מצליחות לטפס לגרון. רק לכלבה שמסתובבת סביבן אני מצליחה ללחוש את רצוני, כשעיניה שואלות אותי אם יש לי חטיף.

קמתי, שילמתי, וידאתי שלא אצטרך לחזור לעוד דבר קטן ובקול רועד, רגע לפני שהמראתי על האופניים, מסרתי להן כרטיסים של ״קריאת רשות״ עם כתובת האתר.

״אני חושבת שיש פה המלצה לספר מהסוג שחיפשת,״ אמרתי במהירות, מוכנה לנסיגה.

״איזה יופי. אולי תספרי לנו על מה הוא?״ אמרה מי מהן.

נדמה לי שקולי צפצף, אבל הצלחתי לומר משהו על תהלה ויואב וגמגמתי גם איפה אפשר לקנות, תוך כדי המחשבה על פינה רחוקה לקפה של שבוע הבא.