אתמול לפנות ערב נהגתי דרומה לניחום אבלים. אישה זקנה שנפשה התפרקה מגופה עוד בחייה, ואוהביה נפרדו ממנה לאורך שנים רבות, וצר וקל היה להם על מותה. חצר גדולה, אנשים חמים, שיחות חולין. נפרדתי, נהגתי, חניתי, עליתי, פתחתי, עניתי לטלפון שצלצל ב- 22:46.

״מה קרה?״

״אבא שלי מת,״ ענתה חברה בוכיה, שאביה חש ברע ודקות אחרי הגעתו למיון נפרד מהעולם.

נעלתי, נהגתי, הקשבתי, דיברתי, חניתי, חיבקתי, הייתי עד שהגיעה אחותה.

דיברנו עליו, עליה, על המשפחה והיא סיפרה מה קרה, כי אין דרך להבין בגוף את הסוף המוחלט. והיא תספר זאת עוד מאות פעמים במהלך השבעה ואחריה ובעוד שנים, כשהיא תלווה חברה אחרת שתצעד בתורה בשביל הפרידה. ובכל פעם שהסיפור יסופר היא תשלים איתו עוד קצת, אבל אף פעם לא תשלים איתו לגמרי. כי אובדן של איש שאהב אותך עוד לפני שנולדת הוא אובדן נוכח.