״אתה בבית?״
״כן. למה? מה קרה?״
״אני יוצאת עוד שעה מפגישה בשכונה שלך. יש בירה במקרר או שאעצור רגע להביא?״
השעה חלפה מזמן והוא נשאר בבית, ממוסמר. שנתיים ושלושה חודשים עברו. וארבעה ימים. כשהטלפון הבליפ הוא ציפה ל״סליחה, סליחה, נתקעתי פה ואני לא אספיק היום״. אבל זאת הייתה רק אחותו. אחרי שלא הצליח להתרכז בעוד שלושה פרקים מסדרה אהובה, הדלת ננקשה. חיבוק רופף, נעליים התעופפו להמתין בכניסה לצאתה. את הטלפון הניחה על שולחן המטבח. היא התעלמה ממנו, אבל כל צפצוף נדמה בעיניו לאיש הפותח סדק לביתו, מציץ ומזכיר את מקומו בתור. היא ביקשה תה, כדי ללוות המון סיפורים על העבודה המרתקת שלה, עם מעט שאלות על שלו.
״מה אתה עושה כל היום?״
״את יודעת, מה שאני עושה תמיד.״
״ואיך זה הולך?״
״כמו שתמיד.״
כל התשובות נכונות. ולא נכונות. ולא משנות. ממילא אף פעם לא יצליח לומר את הדבר שיגרום לו להירגע, לדעת שזאת לא הפעם האחרונה שיראה אותה. היא יצאה לעשן במרפסת. הוא סידר את המטבח המסודר, בניסיון למצוא שלוות נפש בין הסכינים. היא נכנסה חזרה. יש לה קמטים חדשים. הוא בחן אותם בסקרנות, נלחם בדחף לומר מה שאסור, ברצון להפגיש אותם בעדינות עם כריות אצבעותיו.
היא הלכה. למה באה? למה נשארה? למה חיבקה אותו בלי רכות, אמרה שלום ויצאה. ועכשיו הוא בוהה במסך ומחכה.