אני עולה חדשה בעולם הרשתות החברתיות, מלאות החורים ועמוסות הכבלים. זאת שהות מוזרה בארץ זרה. כזאת שהמולדת נוכחת סביבה והיא מחלחלת חזרה לתוכה. משהו מתערפל בתודעה. יותר מדי שעות מסך. לפעמים אני רוצה להושיט יד לדף בספר או ציור על קיר, לפסוק אצבע ואגודל כדי להגדיל את התמונה. אני כמעט לוחצת על הכפתור בצד הטלפון כדי להנמיך את עוצמת רעש הבנייה ולהגביר את קול הזוג המתלחשש על ספסל בשדרה.

האלגוריתם של צוקרברג שואל אותי אם אני רוצה להיות חברה של זרים גמורים ושל דמויות בדיוניות. אני מסתכלת על פוסטים שצוברים אגודלים מונפים באוויר ולבבות אדומים, מנסה להבין למה מה שכתוב שם מעניין אנשים. אני שולחת לצעירים לחוות דעתם. לעיתים אני מקבלת חיוך ולפעמים ״הטרנד הזה הוא הכי שבוע שעבר״. אני כותבת לתוך ערפל. מי הקהל שקורא? אני לא רוצה להשוויץ בבנותיי, להדביק חיוך מחוף ים מהמם ביוון או להצטרף למקהלת הבוז לממשלה. נותרתי עם משהו ספרותי, שמציג בכנות (מסוג מסוים) ובפשטות (מסוג אחר) את חיי.

זה לא יגרוף מאות 100ממ(ו)ת