בוקר שבת. זוג עם ילדים קטנים, מקריאים סיפור מטופש בקול רם נורא. אישה צרפתייה מייטיבה את הטלית על כתף בנה, בדרכם לתפילה. גבר פוצח בטקס ארוך, הכולל שטר ורדרד של עשרים שקלים. בסופו הוא אוחז ביד אחת מצית ובשנייה מגונן על האש. חבר מצטרף עם עוד כוס קפה. הם צעירים ויפים. שניהם נועלים נעליים שחורות נטולות שרוכים, ששומרות על גרביים צחורות. המכנסיים בגוון שזז מהלבן לא פוגשים את הקרסוליים. הראשון עונד שרשרת זהב ארוכה ושעון אנלוגי על היד. המצית בהישג יד. צריך להבעיר שוב ושוב את הדבר שגולגל שם. על פרק היד של החבר שעון יפהפה מוזהב ושתי טבעות גדולות. הם מדברים על כסף ופופ אפ ומשהו נוסף.

קמתי לקחת כוס מים. רגע לפני החזרה לעט ולדף, אני מבקשת רשות לשבת לידם.

גיא היה כדורסלן מקצועי. בגיל 18, אחרי שזכו באליפות המדינה הוא קיעקע על גופו את המילה believe והתגייס כספורטאי מקצועי. שון השתחרר מהצבא והלך ללמוד שיווק ופרסום וניהול עסקים וגם שנקר, כי בלב ובידיים הוא בעצם אמן. גיא נסע וחזר והיה בזוגיות ארוכת שנים ונפרד והשתלב בחברה שמוכרת חלקי מטוסים. זה מעניין אותו במידה וחשובה לו הפרנסה. שון גם היה בזוגיות טובה ועבד בהייטק (כמעט) כמו כולם. כשסבו השען נפטר, הוא לקח את הכלים העדינים, אסף שעונים עתיקים והביא את נפש האמן שבו ליצירה שימושית. לשניהם יש תוכניות לעתיד. כולל הקמת משפחה עם שלושה ילדים. שון רוצה בית בכפר. גיא בסדר גם עם העיר. הם יפסיקו לעשן כשאישה אהובה תאמר להם שדי וזה כבר לא מתאים.

אז היום ובימים הבאים, אפשר לראות את הדברים המקסימים של שון בחנות קטנה עם וילונות לבנים ברחוב יונה הנביא, כפסע מאלנבי. אני ממליצה לאוהבי אמנות ותכשיטים וגם למי שרוצה לפגוש בן זוג נהדר באקראיות של החיים.