לפני שלושה ימים, עם פרוץ החג, שמיכה עבה של דממה כיסתה הכול. הכבישים פינו את המכוניות, שלחו אותן לנוח, כל אוטו ליד הבית שלו או בשולי בית מלון. החנויות הורו לחלונות הראווה לשמור על הסחורה וסגרו את הדלתות. הגבנים הסתכלו בסיפוק על המדפים הריקים. דתיים צברו שעות שינה כדי לצלוח לילה של קריאה בציבור. ובגלל השבת שנדבקה, זה נמשך ונמשך. היה שקט שרוקן את הרחובות, שהותיר בגנים הציבוריים, רק פעוטות עם כלבים והורים. שלושה ימים בהם אנשים עברו בין בתים, בישלו, אירחו, אכלו, התארחו, ניקו וחזרו על הכול שוב.
אתמול בלילה נסענו להפגין בעיר הבירה. עמדנו בתוך צפירות, אורות והמוני בני אדם, כדי לומר שצריך להיות פה טוב יותר. חרדים הסתובבו עם מזוודות ועגלות, בדרכם להשיב את השגרה. נדמה היה שלכולם היה דחוף להסיר את לוט השקט הגדול.
והבוקר התחיל שבוע חדש, שלא מחזיק שום זיכרון של הדממה. הפועלים ממשיכים לבנות את הבניין מאותה נקודה בה עצרו בשבוע שעבר. התנועה זוחלת כסדרה. ב 07:30 בדיוק נפתחו דלתות בית הקפה. המכונה החמה הפיקה את הנוזל המרגיע, כל אחד לקח לו כוס והתיישב כדי להתרגל ליום. אני לקחתי דף ועט כדי לכתוב את זה.