לפני 27 שנים הייתי בכליל. גדי ליחך את האוברול של בתי. כשחבר עבר לגור פה אמרתי שאבוא לבקר בשבוע הבא. חלפו שמונה שנים ושבוע והגעתי. בדרך העפר חשבתי על היישוב יוצא הדופן, שלא מטפח מזגנים גם בקיץ החם ונזכרתי בשיחת טלפון מחבר אחר.

״אני מאוהב״

״איחוליי. את זה לא אמרת מאז שהשתחררנו מהצבא.״

״היא לא דומה לאף אחת אחרת.״

״לאף אחת שעוברת ברחוב?״

״את יכולה רגע להתרכז?״

״סליחה. ספר.״

״היא גרה בכליל.״

״זה מקום של צימרים, לא?״

״נסעתי לצפון לראות איזו חברה שאנחנו קונים. בדרך ראיתי אותה עומדת בתחנת אוטובוס ומרימה יד לטרמפ.״

״אתה עצרת לאישה זרה לטרמפ?״

״חצי. רציתי לענות לאיזה הודעה בטלפון אז כבר עצרתי.״

״העתקת את התסריט מאישה יפה?״

״את מתישה עם הציניות שלך. אם לא היינו חברים עשרות שנים, לא הייתי מספר לך בכלל. תקשיבי, היא האישה הכי אלגנטית ואצילית שפגשתי בחיים, בלי איפור, בלי זריקות, עם בגדים הכי פשוטים. בא לי לתאר אותה, אבל אני מבין שאין בזה טעם. אני לא אצליח. זה לא משהו ספציפי שהיא עושה.״

״אלוהים שישמרני. אתה מאוהב. מה היא עושה בחיים? נראה לי שזה לא קשור לשוק ההון.״

״אני לא באמת יודע לענות על השאלה הזאת. היא לא כל כך מדברת על זה, אבל אם לשפוט לפי האין רהיטים והבגדים הנקיים אבל המאוד מהוהים, אנחנו לא משלמים אותו סכום של מסים.״

״איך היא משלמת דמי שכירות?״

״גם אני שאלתי את עצמי. כשבעלת הבית הגיעה לבקר אותה, שתינו תה מעלים שנקטפו מהגינה כמובן. הסתבר לי שהיא לא גובה ממנה גרוש. אישה מבוגרת שעברה לפני כמה שנים לגור בנהרייה ליד הנכדים ונתנה לה מפתח לבית עד להודעה חדשה. היא צחקה כששאלתי ואמרה אני אענה לך כשתדע להסביר למה אתה מאוהב.״