יש בכליל אנשים בקהילות וגם מתבודדים. האם מישהו אמד את מספרם? האם יש מי שסופר אותם בעיר? איפה קל יותר להיעלם, כמו אותה ביצה צחורה שהונחה על קיר לבן? יש שיאמרו בין ההמון בכרך ויש שיצביעו על הבית שפרח לבד בשולי ההר.

לילה שני ואחרון בכליל. נפרדתי מהיורט, המבנה המעוגל שניסיתי לביית לרגע חולף. בירכתי את השמש מול חומת עצים ומטפסים, ארזתי ״על אהבה ואחיזת עיניים״ למזוודה הקטנה ונסעתי חזרה עם זמן למחשבה על מה שהיה.

קל לתרגל שם שלווה וסוג של דיצה. האחרונה קשורה כנראה לכך שתרגלתי גם אומץ. ישבתי בגינת היורט ושלחתי לאנשים הצעה, לקבל ממני לעיתים ואטסאפ עם מחשבות וסיפורים זעירים. כל שם חדש שנוסף לקבוצה הביא צהלה מלווה בחשש. מה אם אנשים לא ירצו את מילותיי? זה לא כמו רכישת ספר בחנות או כניסה יזומה לפיד הנגלל. חבר אמר לי לא מזמן:

״לצלצל בלי לשלוח הודעה מראש, זאת חוצפה.״ הופתעתי.

״מה זאת אומרת? טלפון זה כדי להתקשר, לא? פעם שלפנו את התקע מהשקע ונותרנו עם אי הידיעה לגבי מי שאולי ניסה. היום אפשר להעביר לשקט ולבחור אם לענות.״

״ובכל זאת,״ אמר האיש ״זאת גסות רוח פשוט להתקשר.״

התקשרתי אליו ושאלתי:

״מה דינה של מחשבה שלי שנוחתת בטלפון שלך?״

״לא יודע. על מה מדובר?״ סיפרתי לו על הקבוצה.

״למה בכלל יש לך צורך לראות את קולך בעיניהם של אחרים?״

״מה זאת אומרת? אתה מאוהב בתורות אבולוציה וטוען שהכל קשור לזה שהאדם הוא יצור חברתי. שאנחנו חלשים וחייבים את הקבוצה, שלהתבודד זאת פריבילגיה של מי שיודע שאחרים מחזיקים עבורו את החברה.״

״טוב, טוב… אל תכעסי. אני אצטרף לקבוצה שלך, כדי לפתוח ראי אם את כותבת שטויות. אבל…״

״אבל?״

״אני לא יודע. זה פשוט קצת מוזר. זה לא הדבר שאני מצפה לקבל כשמגיעה לטלפון הודעה.״

על כך אין לי תשובה. ובכל זאת, אני מנסה. זה הקישור. מי שרוצה להצטרף או להעביר הלאה את ההזמנה – הדלת פתוחה. קישור בתגובה הראשונה.