אתמול בערב הגיע חבר. הוא הביא איתו ירקות בחמישה צבעים, כפי שממליצים המומחים, גבינה מלוחה, גבינה למריחה ועוד אחת. היה שם גם לחם ספוגי ומכשיר מוזר שפעם היה באופנה. במקום לחתוך את הירקות לקוביות, הוא פרס חתיכות גדולות, הניח אותן על רשת הסלייסר והוריד את הגיליוטינה עליהם. לקופסת הפלסטיק השקופה נפלו חתיכות קטנות שהתלבטו אם לקטון עוד קצת ולהפוך למרק. אני הוצאתי שמן זית, מלח ולימון וכך הוחלט לקרוא לתוצאה סלט.
אחר כך הוצאתי שוקולד טעים וגם קטפתי עלים ריחניים לקנקן עם קינמון, מקל וניל ומים רותחים. הוא שאל אותי אם יש משהו שאני גאה בו בחיי. יש לי תשובה מוכנה לשאלה הזאת, כי חשבתי על זה בעבר. לא רציתי לשעמם את עצמי ולכן עניתי בשאלה.
״במה אתה לא גאה?״
״בעקשנות הבלתי נסבלת שלי.״ ואת?
״גם. וגם בכך שאני מסיטה את המבט.״
״ממה?״
״מדברים שעצוב לראות, מכאבם של אחרים ולפעמים גם מזה של עצמי.״
״כי מה יקרה אם תראי?״
״הדבר שגם אתה לא אוהב. אם רואים צריך לטפל.״
״את חברה מדכדכת. אולי בכל זאת נדבר על גאווה?״
אני מסדרת את המטבח תוך כדי השיחה. בזווית העין אני רואה את הפלפל שנותר.
״על גאווה ודעה כתומה?״
״על עקשנות ללא מוצא.״