‏ברחוב העלייה בבאר שבע, עמדה במרכז הסלון טלוויזיה ששידרה בשחור לבן, אם האנטנה הוחזקה בזווית הנכונה. בימי ראשון, הלכנו לסוניה השכנה כדי לצפות בצבע ב״בית קטן בערבה״. בימי שישי המכשיר כבה באמצע A Team או הסרט הערבי (תלוי בשקיעה) ונותר חשוך עד לצאת השבת. אלו היו 25 שעות שהוקדשו לשעמום וקריאה. עד ההבדלה, גיבורת הספר הראשון התערבבה במחשבותיי עם עלילת השני, ובראשי חיתנתי את הגיבור עם דמות מהספר השלישי. הספרים הגיעו בזכות המינוי לספרייה העירונית, שם עמלתי להתיידד עם הספרנית, כדי שתרשה לי להחליף ספר ששאלתי בצהריים וסיימתי לקרוא באותו יום. נדמה לי שהוריי קנו ספרים, אבל מעטים. אם לא אחשיב ספרי עיון ואנציקלופדיות שיושבים תחת קטגוריית ״חובה בכל בית״, יחד עם תמונת הילד הבוכה.

באותן שנים לא ראיתי עצמי מוכשרת לכתוב סיפורים ובוודאי שלא ספרים. חשבתי שהמתת הזאת שמורה לאנשים זרים ורחוקים.

ואז זה קרה: ביום הראשון של חודש יוני 2012, כשחיי התהפכו לשלושה כיוונים במקביל, לקחתי דף ועט וכתבתי מכתב למי שדיבר איתי, כשהייתי ביריד אמנות בניו-יורק. אחרי כמה שעות, כתבתי את מכתב התשובה. כך זה נמשך לאורך 92 מכתבים, עד שענבר ואלישע אמרו ״די, זה נגמר״. עשר שנים גרה מערכת היחסים הזאת בענן, עד שפגשתי את סמדר שטינברג. היא קראה את הספר ועם תבונה ורגישות, עזרה לי להפוך את הסיפור שלהם לספרי הראשון. ״כשג׳ירפה הופכת למגדל אייפל״, נכנס לחנויות לפני ארבע שנים וכדרכם של ספרים, הוא גם יצא החוצה.

אני רוצה שגם אתם תכירו את ענבר ואלישע, ולכן אעלה כאן כל מכתב, החל מהאחד ביוני, בדיוק בתאריך ובשעה שבו הוא נכתב, במרחק של 14 שנה.