חדר אשפה בתחתית בניין. דלתות מתכת מפוספסות בכתום עז, פתוחות לרווחה. בפנים פח עירוני ירוק, אליו הוצמדה שבלונה שרוססה בלבן, כדי לכתוב את המילים ״רונית רפאל״. האם גם פח צריך להרגיש שייך?
אדריכלים אופנתיים מתכננים בניינים, עם חלונות במקום קירות, מהמסד עד הטפחות. כך קל לראות איך אחרים מנקים, באיזו סדרה הם צופים ומתי לא טורחים ללבוש חולצה או בכלל. אם המגמה תורחב לפחים שקופים, זה יהיה פסיפס מרהיב של חשיפה משלימה לרשת החברתית. האם אנשים יקפידו למיין פסולת? מה ייעטף בשקיות אטומות ומה יוצג לראווה?
ומה נראה בפח של רונית רפאל? מזרקים, מסכות מנתחים, בקבוקוני זכוכית עם שאריות חומרים מתקני פנים? אשליות מנופצות, קמטים שנותרו על רצפת חדר העריכה? מעבר לפינה נמצאת הדלת הראשית, בעדה עוברים אנשים שלא רוצים להישיר מבט אל הבלאי: זוויות פה שמוטות, עפעפיים צונחים, כתמים שנצרבו בשמש של יום ובעשן סיגריות לילי, שומן נוזל וגם עור עודף שכבר לא יימתח.
בשולחן סמוך יושב זוג רגיל. הם עטורי קמטים שמספרים על סקרנות, עניין, דאגה, לילות בלי שינה, טיולים בעולם, קנאה, שעמום, חברות, כעס ואהבה. הם יפים בעיניי.