זוג בעשור הרביעי לחיים, צועד נחוש ליעד ברור. גם הם צריכים בבוקר קפה. שניהם גבוהים, גמלוניים וצבועים בגוון חסר חיים. האישה לובשת מכנסיים קצרים, לבנים עוד יותר מעורה, וחולצה כחולה שעליה פורחים פרחים קטנטנים אדומים. היא משלבת את ידיה, אוחזת אותן זו בזו. מתלבטת אם נעים או קריר לה. הגבר לובש מכנסי ג׳ינס ארוכים וחולצת טריקו אפורה משממת. הוא מחבק את מותניה, מנסה להיצמד עוד קצת. מדי פעם, תוך כדי הליכה, הוא מוסיף את היד השנייה. מלטף, נאחז בגופה כמי שמצא אוצר.
מכיוון אחר מגיע עוד זוג. הם צעירים יותר, נינוחים, צועדים בקצב כאילו מתואם. כף יד אוחזת בכף יד. מגע קליל, נעים, לא מחייב אבל נוכח. אין שם היזקקות או הפתעה. ההיאחזות אינה דחופה ויש שם הרגשה שהדבר הזה יהיה גם מחר. ואם לא, זה לא נורא.
הפרחים על החולצה הכחולה הגיעו ליעדם. האישה שאלה אם יש קרואסון חמאה, התאכזבה כשאמרו לה שייקח לפחות עוד רבע שעה ויצאה עם המחבק שלה. עכשיו ראיתי אותם מאחור, כשהם מתרחקים לכיוון מקום שבו יימצא המאפה המבוקש. הם כל כך נטולי שיק ובה בעת מקסימים. אולי בגלל שהם נראים מופתעים מהאושר שזורם בתוכם וביניהם. הצורך שלו לגעת בה ללא הפוגה. הנכונות שלה להתמסר גם כשזה מסרבל את התנועה. כמה זמן זה יימשך? אולי הם יצליחו להשתמש בזיכרון של הרגע הזה כדי להאיר את ההמשך.