״פעם זכרתי הכול. מה שרציתי ומה שלא. לימים, רציתי לשכוח את הדברים העצובים ואת אלו שקלקלו את חיי. לא ידעתי שהתהליך ייצא משליטה. לא ניחשתי שיום אחד כשאצטרך להיזכר, זה יהיה כל כך קשה.״
אלו היו המשפטים שפתחו את הספר השני שכתבתי. הוא קיבל את הכותרת ״זמן חרטה״, שהפכה ל״שכחתי״ והוחלפה ל״לפני שאשכח״. המשפטים שלמעלה לא שרדו עד הגרסה האחרונה, אבל הם נותרו לב הסיפור.
לפני שבוע הייתי בבית הדפוס כשהדפיסו את העטיפה והמילים בפנים. היום הגעתי לראות איך כורכים וגם לקפל בעצמי את הדשים. בשבוע הבא ייצאו ארגזים לכל הסניפים של צומת ספרים.
בינתיים לקחתי עותק אחד הביתה, שיעמוד ליד הספר הראשון וליד פיט, ששומר על שניהם.