אתמול בערב שוטטתי בשביל העוטף את שוהם. פגשתי דורבן בגודל בינוני, עקרב קטן שהלך לאיבוד ושלוש נמיות עם מידה נעימה של סקרנות. היום שבתי לטבע של העיר שלי. עורב נחוש מחטט בפח האשפה, המוני כלבים כלואים לרצועה, חתולי רחוב עצלים, יונה מבהיקה, צוצלת חומה ודרור אמיץ שרוצה לחלוק איתי עוגה.

אני מתעדת אותם בכתב ותוהה מי מהם ייכנס לספר הבא. רומן המכתבים ״כשג’ירפה הופכת למגדל אייפל״, נכתב בין פריז לתל-אביב ב-2012. הוא גר במחשב ועל ערמות של פתקים, עד שב-22 הגיע לבית הדפוס ולחנויות הספרים. ״לפני שאשכח״ נכתב בשנת 23 ויגיע לחנויות ממש בקרוב.

בין לבין עבדתי, הקמתי, תפעלתי, מכרתי, ניסיתי, הצלחתי, נכשלתי. החלטתי שאני רוצה לכתוב ולקרוא ולעבור ממקום למקום וזהו. והנה ההחלטה הזאת קורמת ורוקמת עור וגידים ועוד חלקים. ובאמצע היום ולפעמים אפילו ממש בתחילתו, אני נתקעת ושואלת את הנייר או המסך — אז זה מה שאני אמורה לעשות עכשיו? מה זה אומר להיות סופרת? האם די בכתיבה או שיש צורך גם שמישהו יקרא? ואם מישהו — האם די באחד, באחדות, עשרות או שפחות מרבבות, משול לכתיבה למגירה שלא תיפתח?