נשים לובשות תחתונים גדולים על תקן מכנסיים קצרים, וחזיות רחבות על תקן חולצות. העין מתרגלת למראה שפעם נחשב מתאים לאינטימיות של דלת אמות. בבניין מול בית הקפה הבנייה מתקדמת. חלונות זכוכית ענקיים הותקנו במקום שפעם היו בונים קירות. האנשים שיגורו שם יחלקו עם העוברות ושבים את הביתיות שלהם. בשעות היום יראו מעט. בלילות כשהמנורות פועלות, הם יהיו שחקנים בסרט משעמם שרץ ללא לאות, עם הפסקות של כיבוי אורות. מה הם יראו מהתרחשויות הרחוב?
מקבצת נדבות אילמת מבקשת כסף מאיש שיושב וקורא. פיסת נייר מתגלגלת למדרכה והוא קם. היא חושבת שהוא נע כדי לפתוח את התיק ולהוציא את הארנק. היא מסתכלת עליי, קורצת כמי שמצאה שותפה לשמחה קטנה. אבל האיש רק מתכופף להרים את מה שנפל. כשהיא מגלה שטעתה לא ניכרת על פניה אכזבה. יש שם איזו השלמה והיא ממשיכה בדרכה. זו לא הפעם הראשונה שמסרבים לה. למעשה זהו עיקר יום עבודתה — להכיל את החרדה, הבוז, הפחד והרגשות העצובים האחרים שחשים בנוכחותה. לא רק אני רואה אותה.
גבר צעיר עומד נשען על החומה. בתוך מנשא, צמוד אליו פעוט שיכול לככב בפרסומת של הרייך השלישי. ביד אחת הוא אוחז כריך, בשנייה רצועה של כלב גדול ושעיר, לוטש אליו עיניים, ממתין לפירורים של אהבה או אחרים.