יצאתי לרחוב כדי לגלות שהמדינה כבר בת 78, שרמת החרדה מסביב רק עלתה, למרות שנדמה שהיא כבר היתה בשיאה. שהעיר רועשת, מלוכלכת, צפופה ואהובה. כמה רחוק שווה לטוס בשביל להיות ליד אהבה, בתוכה, במרחק צפייה בה?
בערב אני נוסעת לחתונה. אנשים צעירים, יפים מבחוץ ומבפנים, הורים מפזרים בנדיבות אור, חיוך וחיבוקים. עד הרגע האחרון לא היה ברור, האם מנהיגים רעים יעשו מעשה שידחה את השמחה. זה לא קרה. הטקס הוכן בקפידה. הקהל קשוב, מוחא כפיים בהתלהבות, מהדהד כל מילה טובה. הציניות שמגיעה עם השערות הלבנות נותרה בחניון. בחזרה למכונית אני תוהה אם יש דרך להשאיר אותה שם.