בטעות אני מגיעה ל JFK שעה לפני הטיסה, משל מדובר בהמראה לאילת במאה שעברה. נהג המונית עוצר ליד משוריין ענק. הוא חונה באלכסון סמוך לקצה הטרמינל, ולידו גברים מעוטרים בנשקים. יש ביטחון. עכשיו חסר רק שלום. אני ממהרת להציג את הדרכון לטובת “ארזת לבד?”, ושואלת אם הצלחתי להגיע בזמן. “את כמעט אחרונה, אבל כן, הספקת”. אולי אני רק מדמיינת נימת תוכחה.

בתור למטוס כולם מדברים עברית, אם נחשיב תפילות כסוג של שיחה. אומרת שלום בכניסה. המזוודה עולה למעלה, המחשב יורד למטה. הצוות נעים, הטייסים מציגים את עצמם. יש הסבר על משך הטיסה, וליאור סושרד עוזר לנו לבחור שמונה לב אדום בשתי שפות. האוכל לא יותר מסביר, למרות שהשף הדליק משואה. הנוסעים משתדלים להיות מנומסים, לרבות הגבר שנוחר במושב לא רחוק מספיק. הדלתות סגורות. תחושת מחנק.

אל על — הכי בבית בעולם.