גברים צעירים חוצים את הרחבה עם כדי מים ריקים מונחים על עגלות מתגלגלות. אני מתבוננת בשמים מולי ורואה את המגדל שקוטע את החלל. בצפון הארץ בישובים הקטנים והשקטים, אין טעם לחפור לבטן האדמה, להניח יסודות ולטפס מעלה כדי לערום קומות, רדופות חדרי ארוח, לינה ורחצה ומטבחים ומחסנים. שקט ומאוורר שם בחלקה העליון של מפת המדינה. מעטים האנשים שבוחרים להתרחק משאון העיר, מהרחובות הצפופים, מרעש הבנייה המציק. בבוקר הקפתי את השכונה בריצה. בשבוע שעבר עשיתי זאת, כשנוף ירוק הציף את עיניי ואמר לליבי ״כאן את זרה״.
שבתי לעיר שבה השונות מתקבלת באדישות או בברכה. היא מגוונת את העומס על העין. היא יכולה לחלוף ולהיטמע בהמון האדם. קשה לדמיין בכפר את זה שיבחר לאורך זמן ללבוש בגדים באמת משונים ועדיין ירוויח מחיי הקהילה.
שם, בקיבוץ המארח, הפרחים יפים כמנהגם של יצירי הטבע, הנופים משתרעים לאופק רחוק כדרכו של מקום שלא הספקנו להרוס. הערסלים, הספות, המאפרות והמגבות – כולם הונחו במחשבה תחילה. הם מקיימים את חלקם בהסכם שבין מעצבי המקום לקהל שמחפש הרמוניה פשוטה, שקטה, מראה צפוי נטול כיעור או משונות.
כעת אני רוצה לכתוב על איש שפגשתי שם. אבל הקידוח בבניין הסמוך לבית הקפה השתלט על העט ומכריח אותו לומר רק את הבקשה לקצת דממה.