עכברית העיר, עכברית הכפר. שבתי לתל-אביב אחרי שלושה לילות במקום ירוק. במשך ארבעה ימים כשלתי בזיהוי, בצילום, תמונות ראויות לשימור. יופי טבעי, אנשים רגועים על ערסלים, כלים בעבודת יד מארחים מזון נאה. את כל זה צילמו בעלי המקום והציגו לראווה. את פניה העצובות של האישה שרבה עם בן זוגה, איש לא תיעד.
״אני יכולה לשבת פה להניק?״ היא שאלה. מזגתי לה כוס מים והחוויתי חיוך לכורסה הסמוכה. היא כיסתה את גופה ואת התינוקת שבידה, חלצה שד והאכילה את בתה. עננה היתה על פניה ועל פניי שיירי דמעות. היא סיפרה שהם רבים על שטויות ותיארה את הריב שהתחולל זה עתה. אני אישרתי שמדובר בשטויות ושאלתי שאלה. נערה צעירה נעמדה לידינו ודרשה להשתתף בשיחה.
״איפה אבא?״ שאלה האישה, והשלימה לי את התמונה.
״את מוכנה בבקשה לתת לנו רגע לבד?״
״אבל אתן תדברו על אבא שלי!״ ענתה ונעצה עקביה בשטיח והתעקשה לקחת את מלוא הבעלות עליו, כאילו אינו גם אדם עצמאי ובן זוג ובן להוריו וחבר לחבריו וקולגה לעמיתיו. הבעת הפנים של האישה הצעירה התחלפה, הנערה הסתובבה וכולנו ראינו אותו נכנס לבית הקפה.
הוא נעמד לידינו, מנסה ללכוד את שאירע בעת שחנה. עיניו ליטפו ברוך ובחום את פני זוגתו המיניקה כשלקח את יד בתו ואמר ״אנחנו נחכה לך בשולחן שם״.
האישה נאחזה בעיניי, כמבקשת להמשיך מאותה נקודה. ואני אמרתי ״הוא הסתכל עלייך באהבה״.