בחוץ היה מלא. בני אדם ועוד אנשים עומסים שולחנות גבוהים וכסאות תואמים.
״יש מקום בפנים?״
״אני צריכה לבדוק,״ ענתה ונעלמה באפלולית המנוקדת בעמימות רכה.
״אפשר,״ אמרה כשהגיחה חזרה והובילה אותי לבר ארוך וריק, למעט שני גברים אפורים וכבדים שישבו בקצה. הם התחילו מוקדם ונראה שאין להם תוכנית יציאה.
״אפשר להזמין אותך לצ׳ייסר?״ פנה אליי אחד מהם, בלי לבזבז זמן.
״לא, תודה.״
״מה את כותבת?״
״סיפור.״
״את סופרת?״
״כן״
״את יודעת מאיפה הגיעה המילה משורר?״
מוטב שאתן לו לספר.
״שָׁרֵר זה טבור. כמו שהוא מרכז הקיום של העובר, ככה השירה מחברת…״
רציתי לומר לו שאין קשר. נכון ששלמה המלך כתב בשיר השירים ״שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל־יֶחְסַר הַמָּזֶג״. אבל משורר הוא משורש ש.י.ר, שררך משורש ש.ר.ר. והאיחול לאלכוהול זמין לא מחבר את הדברים.
את המשפטים הארוכים המרתי בחיוך של תודה.
״אז צ׳ייסר?״
״אני בעניין של מיץ פטל. אז לא, תודה.״