״שומע, אחי? יצאתי עם מישהי שקוראים לה לוליטה, אבל זה נגמר.״
״איזה קטע, אחי. מאשדוד? הכרתי משם לוליטה.״
״לא, אחי. רגע. אני אחפש תמונה שלה.״
הטלפון כבר פתוח והוא מקליד לתוכו.
״מה זה, אחי? זה מוציא לי הודעה הזויה. This search may be related to child sexual abuse. מה זה הדבר הזה?״
״תראה, אחי. וואלה. מטורף. מה זה?״
״הזוי, אחי, הזוי. מה זה עולה לי דבר כזה?״
משהו בטון הדיבור מפיל את האסימון אצלי, לגבי מקומו של נבוקוב בתרבות העכשווית. אני מסתובבת ומספרת להם, על הומברט הומברט ולוליטה היפה שמתה כשילדה.
״איזה קטע. לא הכרתי. תודה על ה fun fact.״
כה בומרית, נבוכה ומתנצלת, אני חוזרת לעט ולדף. כותבת מכתב לנבוקוב, שלא ישלח.
(יש קשר רופף, בין המצולמים החמודים בתמונה לשיחה)