פסיכולוגית רחוב

הַכֵּר אֶת יַפָּן

שבעה עשר באוקטובר 2026
טוקיו
אריק נולד בקליפורניה לפני 40 שנה. שאלתי אותו למה הוא גר ביפן. זו ההתחלה.
כשהוא היה בן 15, במסגרת תוכנית מסוג ״הכר את יפן״, קבוצת ילדים נחתה בטוקיו והתפזרה אצל משפחות מארחות. הוא נשאר אחרון ברכבת וירד בתחנה רחוקה. גבר יפני, רופא חביב, קיבל את פניו. בבית חיכתה אישה שדיברה אנגלית שבורה, נער מבוגר ממנו מעט ונערה צעירה ממנו טיפה. נראה שההשתתפות בתוכנית הייתה יוזמה של האב, כי הילדים לא ממש התייחסו אליו, והאם קימצה במילים ועוד יותר במחוות של חיבה. כל יום היא הסיעה אותו לבית הספר הסמוך וגם החזירה אותו. לאחר כעשרה ימים היא הודיעה לו שהיום הוא ילך ברגל. גוגל לא הציעו אז מפות, אבל הוא שאל אנשים ברחוב והגיע בשלום. בסוף היום, ילדה מהכיתה שאלה אם הוא רוצה לראות שיעור ג׳ודו, והוא אמר שכן. אחרי כחצי שעה הוא מיצה את החוויה, והחל לצעוד את הדרך חזרה. ברחוב השקט הוא שמע רכב צופר ואישה קוראת בשמו. הוא נכנס למכונית בחיוך, כשמבול צעקות שטף אותו. הוא ניסה להבין איפה הוא טעה. האם היא לא אמרה לו שעליו להגיע ולחזור לבד? האימא נכנסה לבית ראשונה, אחריה הבת ואז הבן, שטרק את הדלת בפניו בעוצמה. הוא קפא בחוץ, עדיין נער בן 15 בעיר זרה, דובר יפנית דלה. הוא נכנס בשקט והסתיר את קיומו מתחת לשמיכה. בערב האבא הסביר לו באנגלית בהירה ובצער כן, שמחר הוא יעבור לבית אחר. בבוקר האימא הניחה אותו בבית העירייה והלכה. אישה חדשה חייכה אליו. אחרי חודשיים של המון כדורגל, פטפוטים ביפנית ומשפחה שרצתה אותו, הוא ביקש לבקר בבית הספר שהיה בו בהתחלה. ילדים נעצו בו מבט. בסוף הוא אזר אומץ, ושאל אחד מהם מה קרה. הילד גמגם במבוכה.
״זה בגלל מה שעשית,״ הוא פלט.
״מה עשיתי?״ שאל, מקווה שיצליח להבין בדיעבד.
״אתה יודע, זה שניסית לשכב עם הבת שלה.״
חלפו עשרים וחמש שנה. הוא יושב מולי במלון שבו הוא עובד, קולו נשבר ודמעות בעיניו.
כלי נגישות