פגישה עם גאונות, עם הקצה של היכולת האנושית, היא דבר מפעים. את ״החיים הוראות שימוש״ התחלתי לפני מספר שבועות. בעודי מעריצה את הסופר והמתרגם, קראתי והקשבתי לעוד ספרים. בעיקר בגלל שלא רציתי להיפרד מז׳ורז׳ פרק.

וולן, הצייר, רוצה לתעד בפרטי פרטים, ברגע אחד מסוים, את הבניין בו הוא גר, ברחוב סימון-קרוּבֶּליֶה 11 בפריז. כאילו מישהו הסיר את החזית וכמו בבית בובות נגלים כל החללים.

ב- 23.6.75 סמוך לשעה 20:00, מת בבניין תלמידו, ברטלבות, ופיסת פאזל בידו. הפאזל שיצר וינקלר, שגר בקומה מתחתיו ומת לפניו. זהו הרגע המתועד וזהו הגיבור המרכזי של הספר, שמאכלס מאות רבות של דמויות. יש שם 99 פרקים. כל אחד מתאר חלל מסוים. ה- 100 לא קיים, כמו החלק החסר בפאזל, כמו הקצה של פתי בר שננגס על ידי ילדה קטנה.

פרק, חבר בקבוצת אוליפו, כתב את הספר בכפוף לסדרה של אילוצים, חידות מתמטיות מסובכות, רשימות ומטלות. למשל, בכל חלל יש סיפור שחייב להכיל פרטים מתוך רשימה. לדוגמה: חפץ, צבע, יצירה מוסיקלית ותאריך מסוים.

הספר הומה תיאורים פיזיים מרובי פרטים, מצבע הרצפה ועד לציור על גבי תליון, הענוד על צווארה של נערה, בציור שצויר על קנקן תה, המונח על שולחן שגם מראהו מפורט. לצד הגיבורים המרכזיים, מופיעים סיפורי חיים אמיתיים ומדומיינים, של זרים גמורים וגם של כל דיירי הבניין מיום שהוקם ועד לרגע המתואר. חלקם ניצבים עצמאיים ואחרים נודדים זה כלפי זה ונפגשים במקומות מפתיעים.

הקסם מתרחש כאשר בתוך העומס העצום הזה, המשתרג, מתבדר ומתכנס, מתעוררים רגשות כנים. אלו גרמו לי להיקשר לדמויות, לחוות איתן את חייהן הייחודיים ולכאוב את זקנתן ומותן.

זה ספר שאי אפשר להשוות למשהו אחר. הוא יצירה מונומנטלית המחייבת התמסרות, מאוד משתלמת, לקריאה שקטה ומרוכזת.