מעבר לכביש הרחב, יש עוד בניין. מגובה הקומות קל לצפות בחיים של אחרות. מדי יום, באותה שעה, יש טקס קבוע. הוא מתחיל במתיחות, ממשיך עם משקולות ומסתיים בתרגילי נשימה. אישה נחושה, עם שיער שחור חלק, כמקובל בעדה, שומרת על גוף חטוב.
היא נולדה בכפר יפני שהיה קטן והפך לזעיר ברבות השנים. הוריה חינכו אותה לרכות ועדינות, שיאפשרו לה לכהן היטב בתפקיד האישה. יום אחד, אימא שלה יצאה לנהר ולא חזרה. אביה התאהב באחרת שעברה לגור איתם. היא החליטה שאם כבר היא מרגישה זרות בביתה, מוטב לעשות זאת בעיר גדולה. בלי שפרויד יתערב, היא נרשמה לפקולטה להנדסת מכונות. היא התקבלה לעבודה במיצובישי ובקרוב תעבור לקוֹבֶּה, שם הם בונים צוללות. בן זוגה ימאי והם מבלים כמה חודשים ביחד, בין ההפלגות הארוכות שלו. הוא אוסף עבורה סיפורים שקטים מהים, ורכילות רועשת מצוות הספינה. היא מצלמת תמונות בעיר, וכותבת לידן כמה מילים. עכשיו הוא רוצה שתהיה להם ילדה, ונדמה לה שגם אבא שלה מתכנן משהו דומה עם האישה שלעולם תהיה ״החדשה״.
״לפעמים המתים מפרידים בינינו,״ היא אומרת כאילו לעצמה.
״לפעמים,״ אני עונה עם ספק סימן שאלה ספק נקודה.
״אולי חיים חדשים יכולים לחבר,״ היא מציעה.
״אולי,״ אני מנסה עם פסיק בסוף התשובה.