טָארוֹ אוֹקָמוֹטוֹ הוא אמן יפני שלא נטע בי חיבה אליו. רוב הפסלים שלו צבעוניים לחינם, נטולי חן או עניין ולא מעוררים בליבי בדל רגש לטובה או לרעה. אפשר אולי להחריג את כיסאות כף היד המפורסמים למדי. מאחר שלא ידעתי את כל זה, קיבלתי את המלצת הבינה המלאכותית ובדרך חזרה לדירה עצרתי לבקר במוזיאון שהיה הבית שלו. אולי בגלל שהאיש גר שם, החליטו לשמור על מנהג המקום ולדרוש מאיתנו לחלוץ נעליים בכניסה. עד פה, סבבה בעיניי. התייחפתי בזריזות והשקעתי את הנדרש, כדי לקבל כרטיס כניסה. בה בעת הגיעה גברת, המתניידת בכיסא גלגלים. שאלתי בנימוס ישראלי אם אפשר לעזור לה להעלות אותו. היא חייכה בנימוס יפני והסבירה שהיא מסודרת בנושא. עובדת המוזיאון הביאה לה כיסא רגיל וקופסת מגבונים לחים. היא עברה לכיסא הנייח, שלפה מגבונים מהחבילה, ניגבה את הגלגלים, שהתגלגלו על מדרכות טוקיו הנקיות מאוד, חלצה את נעליה, שבה לכיסא שלה, התגלגלה כמה דקות בקומת הכניסה, חזרה על כל הטקס בכיוון ההפוך ויצאה.