עיר עמוסה. מוזיאון קטן, נחבא אל הכלים, נגלה לפניי. בכניסה, כמקובל, משהו למכירה משהו לקנייה. בחרתי בכרטיס וטיפסתי לראש הבניין. יש שם טלוויזיה של פעם ריקה מתכולתה, שנר בוער הונח בתוכה. בחדר אחר עוד נר, מוקף מצלמות ששיכפלו את דמותו. ניסיתי להבין למה זה מקסים אותי, כשאישה הגיחה מדלת לבנה. החלפנו נוכחות ונכנסתי ליער בתוך חדר בטון. על הרצפה כפיסי עץ רכים, גזעים כרותים, עצים ושיחים וביניהם עשרות מסכים. חלקם עדינים ודקים כמקובל בהווה, אחרים מכסים על טלוויזיות שמנמנות. מאחד בקעה נגינת פסנתר, מהאחר רעש מציק. היה שם גבר שליהג, רקדנים, פרחים מתפרצים, מספרים נמנים ואורות מרצדים. גם האמן חושב שהזמן לא זורם רק בכיוון אחד. הוא אומר שההווה – הממוקם בין העבר לעתיד – הוא החשוב והמשפיע ביותר על שניהם. הוא מנסה להדגים זמן שמונח בשכבות ומשתלב בין מה שהיה למה שיהיה. בתוך היער שהוא בנה, יתכן שהוא חי ויתכן שהוא עדיין לא נולד.
ערב שמחת תורה. מה קורה כאשר יש רגע שבו הכול נעצר? קמטים מתקמטים, תקוות נרקמות, ילדים גדלים, ארוחות מתבשלות. אבל בחודש הזה קשה להרגיש שזה משנה.
לאימא של בעז כבר שלוש שנים, כל יום הוא אותו יום.