יש מקומות בעולם בהם אפשר לצאת מהבית ולהגיע ברגל למפל. לא מלאכותי. כדי לנסות זאת הצטיידתי בפעמון (בעצת האיש במלון) ויצאתי לדרכי. בתחילת השביל צויר דוב ולידו הוראות: Advertise your presence by making noise. שלפתי את הפעמון ופרסמתי את נוכחותי כנדרש. בהמשך הצנעתי אותה. אחרי הכול, אני רוצה לראות דוב. השקט לא גרם לשום חיה to advertise itself, הוא כן עזר לי לכוון את צעדיי לעבר רעש המים המצייתים לחוקי הכבידה. ואכן היה שם מפל ובתחתיתו נחל נאה. יפני שהיה שם לפניי, שיבץ שביל אבנים ואני ניסיתי לחצות לעברו השני. באמצע הדרך התחוורה לי אמת מטרידה. אני לא מצליחה להתקדם ולעומת זאת, גם לחזור איני יכולה. שתי כלבות לבנות נבחו בגדה הנכונה ואני נופפתי לבעליהן, בלי לאבד שיווי משקל. אחרי שהוא דילג בקלות על האבנים והושיט לי יד, התעניינתי בחייו. הוא בן 37, פיזיותרפיסט בבית חולים סמוך. לפני כך וכך שנים הוא לקה בדיכאון חמור. אימוץ הכלבה הראשונה שיפר את מצבו ושנתיים אחר כך הגיעה אחותה. הן אוהבות לשחות ואחת מהן רצה להחזיר לי כמה עשרות מקלות. הצעירה יותר הייתה עסוקה במנוחה. סך הכול הוא מרוצה מהשקט בחייו. לא, הוא לא מנסה להיות בזוגיות. הוא חושש מכל שינוי שיערער את היציבות.