גם היום שחיתי את דרכי, ברחובות העוד יותר נקיים. הנעליים ביקשו להתייבש בחדר, כשירדתי לחפש תה. בלובי של המלון נשים צעירות, לבושות במיטב המחלצות, מצלמות את כל שהונח על השולחן, את עצמן וזו את זו. אחר כך הן בוחנות את התמונות, צוחקות ושוב מנסות. אני מתעדת את יופיין וחוזרת לכתוב.

מסתבר שטייפון זה דבר אמיתי, ולא רק ידיעה שמוזכרת בחדשות כשמדברים על מדינות רחוקות. העיר מכוסה בשמיכה רכה, אפורה מאוד. מידי פעם היא מתפוגגת לרגע, רק כדי שחלק אחר יקנה שליטה אפורה עוד יותר. המים ניגרים ללא הרף, כאילו השמיכה יצאה מהמכונה לפני שהתחילה תוכנית הסחיטה. ומתחת בני אדם מפרידים עצמם בעזרת מטרייה וממשיכים בשגרת יומם. צילומי היום ספוגים בלחות. אני מחכה ללילה, כדי לתפוס את האור בשלוליות. בבוקר הוא ילך לישון.