השמיכה האפורה והמטפטפת שהחשיכה אתמול את העיר, נדחפה הלאה. בלכתה נחשפה עטיפה כחולה עדינה, מקושטת שלל גווני לבן. אור עז הציף את העיר והוציא לרחוב נחילי אנשים. נהג מונית החליט עבורי, שהגן היפה ביותר בטוקיו הוא מקום דחוס בהמון אדם, עם אגם מלאכותי ובו ילדים שטים בסירות מדגם ברבורים. בכניסה לפארק קיבלה את אוזניי מוזיקה קופצנית, שמשכה אותי סקרנית, משל הייתי ילדה בהמלין. להקת בנות ססגונית פיזזה על במה, מול חצי אמפי קטן יחסית. בקהל ישבו אך ורק גברים. הם קראו קריאות ביפנית שהעדפתי לא להבין, שרקו ומחאו כפיים בעידוד. כל אחד מהם ישב בנפרד. רבים החזיקו מצלמות וידאו וראו את ההופעה מבעד לעדשה. שוב ושוב חיפשתי מעריצות או לפחות נערים בגיל דומה לזה שעל הבמה. לשווא. שאלתי את ג׳מיני. היא נתנה בהם שמות (J-pop / Otaku culture, Wota) ושאלה אם ארצה עוד מידע על התופעה. עניתי ״לא, תודה.״ צילמתי כמה תמונות שמחות כל כך עצובות ויצאתי לחפש ירוק לטשטוש.

בדרך החוצה ראיתי בחורה צעירה, אופנתית, מחכה בכניסה. אולי לחברה.