אישה מבוגרת נוסעת במדינה זרה. היא יודעת שגם להם יש צפון, אבל מיקומו חמקמק. מאז שחדלו להדפיס מפות מקופלות מנייר, היא מחזיקה בידיעה קלושה לגבי הצעד הבא. איש צעיר עוזר לה לרכוש כרטיס. היא מתבקשת למלא פרטים באתר, כולל תאריך לידה. הוא מבטיח לה שזאת הדרך הנכונה. היא מאמינה. הוא בוחר עבורה כיסא שפניו לכיוון הנסיעה. היא מודה לו על המחשבה.

בבוא היום נהג מונית מסיע אותה לתחנה. הגשם דולף, המטריות מתחככות זו בזו, מבלי לערב בני אדם במגע. הוא מעמיד את המזוודה על שפת המדרכה ומאחל נסיעה טובה. היא עומדת מול כניסות רבות שקוראות לה לעבור דרכן. כל אחת מתהדרת בשלט משלה. היא שואלת אדם זר, שמכוון אותה לאדם אחר, שמלווה אותה למכונה שקוראת קוד מהמסך ומפיקה כרטיס עמוס ציורי אותיות ומעט מספרים. בעיניים מתרוצצות לכל הכיוונים, היא מחפשת משהו דומה בשלטים הבאים, ומגיעה לרציף 20. בלי שלושה רבעים. רכבת מבהיקה בניקיונה נוחתת. צוות במדים עומד הכן ומסתער עם פתיחת הדלתות. הם מסובבים את הכיסאות הגדולים על צירם, כך שפני כולם יהיו עם כיוון הנסיעה. החלון תחום. היא רואה כל פעם רק שטח אחד מתחלף, בלי לדעת למה לצפות ברגע הבא. היא מצלמת. אפור, ירוק, בתים, מנהרה.

מדים ובהם אדם אדיב אומרים לה באיזו תחנה כדאי שתרד. גם לו היא מאמינה.