אהוד כתב ומתי הלחין כדי שריקי תשיר שטוקיו גדולה לא נגמרת.
אחרי שעה וחצי של צעידה בחשיכה, בגשם שוטף, הגעתי למלון כדי לפזר שלוליות כל הדרך למקלחת. מים שפוגשים את העור בלי התיווך של הג’ינס, הם נעימים. הזמנתי כריך אבוקדו טבעוני ואכלתי אותו בתאווה, עד שפרוסת נקניק הציצה עליי. רגועה, יחסית לכך שלא נגעתי בבשר עשרות שנים, ירדתי ללובי ושאלתי בזהירות אם אכן יש לי חיה מתה בין חצאי הלחמנייה. פקידת הקבלה אמרה ״נראה שכן,״ ומייד יצאה לדרך ועדת חקירה. המנהלת וגם המנהלת שלה ניסו לברר את מקור התקלה, לצד התנצלויות חוזרות ונשנות. הפרשה הסתיימה כשהגיעה אישה אדיבה והסבירה שמדובר בנקניק סויה, טבעוני למהדרין. רבע שעה לאחר ששבתי לחדר, ננקשה הדלת. היא הגיעה כדי להראות לי את האריזה.
״אני מאמינה לך,״ אמרתי מייד.
״רק רציתי שתהיי רגועה.״
״תרצי להיכנס?״ שאלתי מתוך נימוס.
״כן,״ הגיעה התשובה המפתיעה.
היא בת 30, אחרי לימודים בהוואי, שבה לגור עם ההורים. יש לה חבר סודי בן 45, שלא רוצה להתחתן. היא קנתה לו מתנות. הוא לא הביא לה דבר.
״זה קשר לבינתיים. אני רוצה ילדים, אבל זה לא הזמן. עכשיו אני צריכה לקדם את הקריירה,״ אמרה כאילו שהחיים מתנהלים בטור ואין הורים עובדים.
״עם מי את מדברת על דברים אישיים?״
״אין לי כתובת טובה. אני פוגשת פעם בחודש חברות מהתיכון כדי להתעדכן מה חדש.״
״פסיכולוגית?״
״הייתי רוצה, אבל אני לא מכירה.״
ואני חשבתי על הילדים המפטפטים, בתלבושת אחידה, ותהיתי איך ומתי הבדידות הופכת כאן לנוכחת כל כך.