טרקלין המלך דוד בשדה התעופה. אישה צעירה, חמודה ומצחיקה, מפוזרת על הכורסה, מפטפטת עם בני משפחתה.

״יש לו בעיה גנטית. אני אומרת לך. זה מדאיג.״ אף אחד לא נראה מוטרד אז היא ממשיכה להסביר. ״הוא נועל מידה 47. שמעת פעם על מידה כזאת? והגפיים שלו מאוד קטנות. האמה שלו באותו אורך כמו האמה שלי. זה נראה לך נורמלי? ויש לו שחור כזה מסביב לעיניים. הוא כמו חייזר. זה תמנוני.״

האימא מסתכלת עליה בחיבה. האבא מסתכל על האימא, והיא שועטת הלאה: ״גם יש לו נטייה לסוכר גבוה במשפחה. זה הכול שבור.״

אני מרימה את העיניים מהמסך ושואלת למה הגנטיקה שלו מטרידה אותה.

״כי אנחנו עומדים להתחתן. אנחנו חמש שנים ביחד.״

״איך האהבה?״

״חיים שלי. אני מתה עליו. אני רק לא רוצה שהגנים יעברו הלאה.״

כולם צוחקים, ואני מקווה שביקורתיות זה לא גנטי.