הם קרובים ככל שניתן ועוד קצת. מבטם נעוץ בעדר נמלים על המדרכה. תיק לצידו, תיק לצידה. בפנים ארוזים חלק מהחיים שנאספו עד כה: הימים שסוכמו ואלו שאולי יחזרו לדיון, דברים שנצרבו בהם ומילים שחרטו באחר, ימים ורודים וירוקים, לילות רצופי ונטולי שינה ואור יום עמוס הבלים מרובבים ברגעים חשובים. הוא מושיט את היד, מחפש את הרוכסן. היא מלטפת בעדינות, מאיטה את התנועה.
״הייתי רוצה לחזור אחורה בזמן, לצומת ההוא שבו חשבתי שרק צריך להמשיך ישר.״
״אי אפשר,״ היא פסקה בטון רך.
״למה?״ שאל, זהיר בחלוקת התסכול בין ההברה הראשונה לשנייה.
״כי בזמן ההוא שחלף, הכול היה תפוס. בכל פינה היה מישהו שאהב, שיקר, הרחיק לכת, נשא תפילה, מעד, קם בזהירות, נרדם, השתומם, המריא, נסע לבלי שוב, חזר בכל כוחו, המציא לראשונה או צחק באושר פשוט. היה שם פחמן, מכבנה בין שערות כהות, קרנף בצל, חיידק שעדיין לא זכה לשם, קצה הקצה של ההר ומסור שגדע עץ. אם נחזור לאחור כל ההווה יבוא איתנו. נצטרך להצטופף לתוך מה שהיה, על אותה פיסת זמן. ואין מקום.״
״אז מה נעשה?״
״גם עכשיו זה צומת שאפשר להמשיך ישר או שנבחר במה שעושים כולם.״