היא לא יכולה יותר. לא, לא קרה שום דבר שלא קרה כבר בעבר. אבל היום היא לא יכולה יותר. כן, היא יודעת שרבות וטובות עוברות ממש את אותו דבר. אבל עכשיו היא לא יכולה יותר. אפשר לספר מה הוא אמר לה ומה היא ענתה ואיך הוא הגיב וכמה היא נפגעה ולמה הוא כעס והיא נעלבה והוא טיפס על עץ והיא גם, אבל על עץ אחר. אף אחד לא ראה סולם בסביבה, אז היא זרקה לתיק בגד ים וחולצה ותחתונים למחר, בלי איפור, אבל עם קרם לחות וקרם הגנה ונכנסה לאוטו ונסעה. היא לנה במלון מטופש ויקר מדי במרכז העיר, ובבוקר התקשרה לחבר ושאלה אם הוא מוכן לצאת מהבית, כדי לשתות איתה קפה ולהקשיב ולדבר. הוא ממילא יצא לרוץ, אז הכול הסתדר והם ישבו בצל, עם עיניה האדומות, כוסות של לקחת ועוגיות שלא החליטו אם הן מתוקות או מלוחות. היא ניסתה לספר הכול והוא הקשיב, והיא חשבה שכזה היא רוצה בבית ושכחה שקל יותר להקשיב למי שלא חולקים איתו חיים. כשהיא הוסיפה טישו לערימה, הוא שאל אם היא זוכרת את ״מוקי ברוגז עם אימא״.
״בטח,״ היא ענתה. ״הוא ברח לחוץ לארץ והגיע לגבעה מאוד קרובה.״
״וכשירד גשם הוא נבהל והשליח של המכולת מצא אותו, שם בסלסלה והחזיר לאימא שלו.״
״אני לא רוצה.״
״זה מובן. רק חשבתי שאולי תשאלי את עצמך אם הגעת לחוץ לארץ או שאת מאחורי המכולת.״
״למה?״
״כי לפעמים צריך לברוח. אני תוהה אם את רוצה להשאיר לך נתיב לחזור.״