״כשחושבים על זה, אולי דברים רבים מתקדמים כך – באופן טבעי, מעצמם, ללא קשר לכוונות או לתוכניות של האנשים המעורבים. וכשחושבים על זה עוד, נדמה שאני, כפי שאני עכשיו, כמעט שאין לי בכלל משהו שאפשר לכנות כוונות או תוכניות.״

מתוך ״העיר וחומתה החמקמקה״, של הרוקי מורקמי.

יער נורבגי לעולם יהיה ברשימת הספרים האהובים עליי. בעקבותיו אני קונה מידי פעם מורקמי, ומנסה לא לקרוא לאור הקסם של הפעם הראשונה. בספר החדש, ״העיר וחומתה החמקמקה״, מוטב להתרחק מכל השוואה. יתכן שהבעיה נעוצה בתרגום שרחוק מלהבריק, יתכן שאף סופר לא יכול לכתוב רק יצירות מופת.

לכל אורך הספר הייתה לי תחושה של הדבקת שני סיפורים לא קשורים שמורקמי ניסה ללפף זה בזה. באחרית הדבר שהוא כתב, הסתבר שלא טעיתי בהשערה.

יש פה סיפור על בחור צעיר שהתאהב בבחורה, באהבת נעורים סוחפת ויפה. כשהיא נעלמת הוא כמה אליה כל כך, עד כדי שהוא מגיע לעיר דמיונית שהיא סיפרה לו עליה. הוא מתחייב לא לצאת ממנה, אבל אחרי תקופה הוא מוצא את עצמו מחוץ לחומה החמקמקה, המשנה צורה. זה מוביל אותנו לסיפור השני בו הוא עובד כמנהל ספרייה קטנה, שבעליה המקוריים הוא כעת רוח רפאים. גם במופע הזה של חייו יש פוטנציאל לסיפור אהבה. מתוכו מגיע הציטוט שלמעלה.

לשני הסיפורים יש את כל המרכיבים שיכלו להפוך אותם לסוחפים, אבל זה לא קורה. גרוע מכך, אף אחד מהם לא נוגע ללב. כמובן, מורקמי הוא סופר מצוין והמקצוענות שלו ניכרת. אלמלא שמו על הכריכה הייתי עוצרת בעמוד 50 ומחפשת ספר אחר. מזל ששמו על הכריכה כי המשכתי ובעמוד 372 מצאתי את הציטוט שלמעלה וחשבתי לעצמי, כמה נחמד שסופר גדול כתב דווקא עליי ועל חיי.