כשאנשים נוגעים בתהילה בגיל צעיר, הם מחמיצים את ההזדמנות להתרועע באמת עם חוויות ההמון. מראש ולמפרע אני משתתפת בצערם, על כך שרק עם הבעיטה מהאולימפוס הם יחוו גוונים נוספים.
דיוויד סדריס בא מהכיוון ההפוך. אחד מתוך שישה אחים ואחיות, בחלק של אמריקה שבו שאלו ילדים בכל גיל אם יש להם חברה ומה הם עושים ביחד. לו יש חבר.
הוא היגר לניו יורק וזחל דרך תחתיות ותהומות, עד שכישרונו התגלה. הכישרון לספר בכנות את חייו שלו וגם של אחרים, עם רגישות, תחכום וחמלה אין סופית. הכישרון להצחיק.
הוא מספר על אחותו שהתאבדה ולמרות הכאב הנוכח, אין מנוס מלפרוץ בצחוק חלק מהזמן. בילדותו החתים שתיים מאחיותיו על הסכם בו הן התחייבו לא להתחתן, כדי שלא יחלוק אותן עם מישהו אחר. שתיהן נותרו בחיים וכיבדו את החוזה. סדריס סופר אובססיבי של צעדיו, הוא מלקט זבל משולי הדרכים, וגם התנהגויות משונות ושיבושי מילים ורגעים. הוא מדבר על זוגיות, חברים, משפחה, כישלונות, אכזבות, אהבות גדולות ושמחות קטנות.
הסתובבתי איתו לאחרונה. צחקתי בקול כשרצתי ברחוב, לבד במכונית, כשהדחתי כלים וגם מול עבודת אמנות עצובה במוזיאון תל אביב.
כל הספרים שלו טובים. זה הצחיק אותי עכשיו.