אישה ואולי גבר לבושת בלויים, צעיר, שתוי, מסומם, מסריח נורא, פושט יד בשפה זרה. הזמנתי אותו לאכול. היא רצתה כדור שוקולד וסודה. אני נכנסתי לתפקיד האימא, ביקשתי שתאכל גם אוכל אמיתי ויצאתי לשתות את הקפה שלי. משהו קרה שם בפנים וכשהרמתי את עיניי ראיתי אותו מניף שולחן קטן ורץ איתו לשדרה הסמוכה. המלצר דלק אחריו ואני בתחושת אשמה, הצטרפתי אליו. בעזרת תנועות ידיים וחיוכים מבוהלים, ניסיתי לשכנע אותה להניח את השולחן. אבל הוא הניף אותו גבוה יותר ואיים להטיח אותו בי או במלצר. הפסדנו במערכה, צעדנו חזרה ואני הספקתי לחשוב על זה שפעם לא יכולתי לרוץ את המרחק הזה. והמלצר אמר לי שהוא טעה ועכשיו הוא מבין שאסור להאכיל אותם. ואני ניסיתי ואמרתי שחבל על השולחן, אבל האיש הזה הרוויח רגע בחייה הנוראים שבו ראו אותה כבן אדם, שניסו לתת לה אוכל, שניסו לומר לה מילה טובה. המלצר ננעל, כעס, עליה, עליו ועליי.
״זה לא משנה. התפקיד שלי זה לשמור על בית הקפה.״
״אבל אתה, אני, כל אחד יכול למצוא את עצמו במקום האיש הזה.״ זה היה משפט מיותר שהעלה את מפלס החרדה.
״אני לא יכול להמשיך לבזבז על זה זמן. יש לי עבודה.״ ואני הפסקתי לדבר וחזרתי לעט ולדף.
הכול במשמרת שלו יהיה מסודר. זה חשוב כשצריך לנהל מקום הומה. אדם.