כל הווה מועמס על העבר שעבר. הוא רומס אותו, מערבל, חותך חלקים או ממציא אותם. יש הווה שמנסה להתעלם מהשכבות עליהן הוא מונח ויש כזה שמאיר את שהיה ובונה מעליו. בכל המקרים העומס גדול מדי. ואין זה בכוחו של בן תמותה להתמודד עם השפע הנצבר.
איני יכולה לזכור בכל עת את כל מה שמשפיע על חיי: אבי המת, המהפכה הצרפתית, האיש שאהבתי בצעירותי ועוד רשימה באורך הגלות, שגם היא חלק מהרשימה.
אז אנחנו ממציאים כלים. למשל, תאריכים.
כל מועד, יום הולדת, אזכרה, פרוץ מלחמה או סיומה, מקפל בתוכו הזדמנות להיזכר בעולם שלם, בתקופת חיים גדולה, באירועים רודפי אירועים, שכמעט אף פעם לא נחשוב עליהם בנפרד.
למשל, היום יום הולדת לאיש שלפני עשרות שנים, הוסיף נדבך לחומת חיי. כשהוא עולה בדעתי, צף חלקו בתמונה. לא כל חלקיה ברורים, היא מסתעפת, מתרחבת ועולה. היא יכולה להגיע עד ההווה, אבל הזיכרון לא יחבר אותה לכאן ולעכשיו. עד סוף היום הוא יטשטש ומחר יהיה תאריך אחר.